שומר הסודות יושב על כיסא במרכז אוהל קרקס.
הוא לבוש חליפת טוקסידו שחורה, לצווארו עניבת פרפר ולראשו כובע
צילינדר שחור.
מפתח האוהל משתרעת שורה ארוכה של אנשים במסיכות גרוטסקיות,
מחכים להכנס ולהפקיד את סודם.
"אני הוא שומר הסודות; אנא היכנסו גבירותי ורבותי, בנים ובנות,
זקנים וצעירים זקנות וצעירות והפקידו את סודותיכם הכמוסים
ביותר עליכם ועל חייכם, שאף אדם אחר לא יודע. אנשים רבים כבר
סיפרו לי את סודם הכמוס, האפל, המפחיד, המעוות. סודכם שמור עמי
לעד".
הדמויות הגרוטסקיות נכנסות אחת אחת, עומדות לייד שומר הסודות
ולוחשות באוזניו את מעלליהן.
והוא, מטה אוזן ומקשיב בריכוז, תוך גיחוך פנימי.
הם מספרים לו על אהבה, שנאה, קנאה, כעס, ריב בין חברים או
משפחה, אלימות, מעשי גניבה ושוד, רצח, אונס, גילוי עריות,
בגידות בבני זוג, מחשבות אובדניות, מחשבות רצחניות, סאדיזם,
מזוכיזם, תאווה, התעללות בילדים, התעללות בנשים.
כשהם גומרים להפקיד את סודם (לאחדים יש יותר מסוד אחד), משאיר
כל אחד תרומה קטנה בתוך הקופסא שהוא מחזיק בידו.
עד סוף היום הקופסא כבר מלאה.
כשכולם הלכו, שומר הסודות קם ומחייך חיוך לעגני.
לעתים הוא שומע את אותם הסודות בגרסאות שונות שוב ושוב, אך
לפעמים מתמזל מזלו לשמוע סוד חדש, מקורי ומעוות במיוחד, וסוד
זה הוא מקור החיוך הלעגני, מקור הסיפוק שלו בעבודה כשומר
סודות.
הוא ילך הביתה, יספור את כספו שהרוויח היום וישכב לישון.
מחר, שוב יום עבודה, עוד סודות. והוא יקשיב להם, תוך גיחוך
פנימי ויחכה. יחכה לעוד סוד חדש ומעוות אשר יהיה מקור הסיפוק
שלו בעבודה.
כי הוא שומר הסודות, ולשם כך הוא כאן.