למה אני שוב ערה בשעה מאוחרת? הרי זה ברור שגם הפעם לא אמצא
תשובה. אין תשובה.
שוב כמו כל לילה מתבוננת בתקרה, בוהה בצג המחשב, מקישה אותיות
על המקלדת.
ביום אין לי זמן לחשוב ובלילה כל המחשבות מתפרצות החוצה במין
גל שלא נותן לי לישון.
האם זה פחד?
עצב?
דכאון?
בדידות?
אכזבה?
תסכול?
לחץ?
כל כך הרבה דברים מטרידים, כל כך הרבה דברים לא פתורים.
כמו תמיד גם הלילה אני מחפשת משמעות, מנסה להבין למה אני פה,
ולא מצליחה. שוב מפחדת שיום אחד אקום ואחליט לוותר על הקיום
המיותר הזה.
כמו תמיד, גם הלילה אחשוב על כל האנשים בחיי, החל מהאנשים שאני
כ"כ אוהבת ועד האנשים שפוגעים ומשאירים עליי צלקות.
גם הלילה אתלבט מה אעשה עם חיי, ובאיזה דרך אבחר.
גם הלילה אתהה מה אנשים מוצאים בי, מדוע הם אוהבים אותי וארגיש
ששוב, איני אוהבת את עצמי.
די! אני חייבת להפסיק.
הלילה כבר נתפס בתור משהו שנותן לי לגיטמציה לשקיעה. לטביעה.
כל לילה אני מתייאשת מחדש, ויותר. מרגישה שאני כל פעם מצפה לכך
ש"מחר יהיה יותר טוב" מצפה למשהו... משהו שיבוא... משהו
שיקרה...
והוא לא קורה.
אני יכולה לכתוב כל יום סיפורים על משמעות, על אושר, על משקל,
על חברים, אבל זה לא ימלא לי את אותם דברים בחיים.
גם מחר אקום ואשתדל להיות מאושרת ככל שאוכל למרות שבפנים לא
ארגיש שמחה כלל. ואולי באמת יהיו רגעים של שמחה, זה ברור שכל
היום ארגיש עייפה, ואומר לעצמי שהלילה אני אישן כמו שצריך. אבל
אז תשקע השמש, יבוא השקט, יחזרו המחשבות ושוב אשקע... אשקע
ברחמים עצמיים...

סתם אחד מתוך לילות רבים שנראים ככה בזמן האחרון. וזה מוזר
שאני כותבת את זה דווקא עכשיו, בתקופה שאני יחסית מרגישה בה
יותר טוב.
כנראה שתמיד יש משהו חסר... הוא מתמלא מתישהו?