זרועות, הוא רק רצה לראות,
באפו עלה הריח,
של ליל אהבה עטוף שתיקות
ואישה שניגשה להתקלח.


זרמים, חדרו בגופו כאש,
הוא מחשב להתלקח,
מחבר את כל הזיכרונות,
כל שנתנה - לוקח.


אהבה, ולו רק לשעה,
תאוות בשרים טהורה,
לא ישכח כל נגיעה,
את הטעם, את הריח.


חושים, בליל שלא חדל,
חשב שאם רק ישתדל,
והיא הלכה,
הותירה גבר לא שלם,
אחד כזה שמשלם.



הייתכן? עמד, שפשף עיניים,
הייתכן כי יתאהב בה, בזמנית?
נעלמה, נבלעה בתוך מונית,
האם יתור אחריה,
עם נעל מזכוכית.


אסופית, חרצית בשדה קוצים,
אחזה בענפיו הנידפים,
אש הבעירה, כילתה באחת,
את כל הסלעים והצדפים,

את כל הלא יכול, ולא יודע,
ביתקה בבת אחת את בתוליו.
הלכה, והוא לבד עכשיו.


הביט בחדר מסביב, ולצדדים,
נרות ריחניים מרצדים,
הסדינים על המיטה, מקומטים,
אין אור, רק שקט, ומראה.


מבין השלהבות קיפצו האותיות,
מרוחות על המראה בשפתון אדום,
"התקשר", כתבה,
"כי הייתה כאן אהבה,
התקשר, ואעטוף אותך בחום."


כל הגלים שבו אל החוף,
צדפים החלו לרשרש,
סלעים נמסו באש הלהבה,
- הם נמסים שם עד היום.