המון אוגנדי זועם פרץ למשרדי הממשלה, בעוד שהצבא לא הצליח
לעצור בעדם. אולי מכיוון שכמעט איש מן החיילים לא הבין את
חברו, בשל ריבוי השפות בהם דיברו כולם.
ההמון האוגנדי הזועם היה דווקא מורכב מאוגנדים מקוריים, כאלו
שנולדו באוגנדה, חיו בה מאז ומתמיד, ושוחחו בשפה האוגנדית. הם
החליטו שדי להם בכל המהגרים הרבים שהגיעו ומילאו את מדינתם, עד
שלא נותר להם מקום לעצמם. הם ראו כיצד מיליוני בני אדם הגיעו
בקבוצות קטנות או גדולות אל תוך אוגנדה, והקימו לעצמם את
האוטונומיה שלהם. בהתחלה לא היה לאוגנדים אכפת. הם דווקא שמחו
להכיר תרבויות אחרות. אבל בשלב מסוים הדבר העיק עליהם, עד
שהפכו לשונאי זרים של ממש. מאוחר יותר, כבר לא עזר להם להתנכר
לאותם זרים, מכיוון שהזרים הפכו לרוב והאוגנדים למיעוט,
במדינתם שלהם. את זאת הם לא יכלו לסבול עוד.

הכל התחיל בתחילת המאה העשרים, כשמאות אלפי יהודים הקימו
אוטונומיה באוגנדה. לאוגנדים זה עשה רק טוב. הם קיבלו מהיהודים
מסים, כוח עבודה חרוץ למשק האוגנדי, וחשוב מכל, הם קיבלו תהילת
עולם על הצלת היהודים מן העתיד הלא-מזהיר שצפוי היה להם
באירופה. כך הם חיו בשלווה ובנחת, עד שהמקסיקנים החליטו, שאם
ארה"ב סוגרת את גבולותיה מפניהם, הם לוקחים את הסומבררו
והקקטוסים, ומקימים מדינה רחוק עד כמה שניתן. הם בחרו בארץ
האפשרויות הבלתי מוגבלות, הלא היא אוגנדה. המקסיקנים, שהיו
רגילים לשטחי ענק במדינתם הקודמת, תפסו למעשה חצי אוגנדה, ואף
איימו לכבוש טריטוריות נוספות, אם האוגנדים לא יתייחסו אליהם
כיאות. האוגנדים שתקו.
בשנות השישים המוקדמות, היו מספר אנשי צבא-קבע אוגנדים, שניסו
להשפיע על בכירי הצבא לרתום לקואליציה צבאית את שכנותיה של
אוגנדה, ולהילחם יחדיו ביהודים ובמקסיקנים ובשאר יתר העממים
שהתיישבו להם במדינתם. הרעיון התגלגל עד לפתחו של הרמטכ"ל
האוגנדי של אותה תקופה, שהיה נחשב כאחד מגדולי אנשי הצבא בצפון
אפריקה כולה, לא כולל מצריים ומרוקו. הרמטכ"ל האוגנדי האגדי
שקל את העניין בכובד ראש, ואף כמעט העלה אותו לשר הצבא
האוגנדי, אך לבסוף וויתר על הרעיון. בעיקר בשל העובדה שאיש
מהתושבים לא ידע מי הם שכנותיה של אוגנדה. וכך המהפכה הצבאית
באה על סיומה עוד בטרם החלה בעצם.
הממשל האוגנדי ניסה להקל על חיי המהגרים, לכן חוקק את חוק
"האפליה המתקנת", המפלה לטובה את המהגרים השונים. האוגנדים
הפכו, ברבות הימים, לעניים יותר, מכיוון שכל האוטונומיים
השתלטו על כל המשרות האוגנדיות. האוגנדים המקוריים, שעל-פי
ההערכות מנו בסוף שנות השמונים כארבעה מיליון איש בלבד, הפכו
בעקבות מצבם למרירים וזעופים יותר. מחקרים מצביעים, כי אחד מכל
שלושה אוגנדים נזקק היה לטיפול פסיכולוגי או אף פסיכיאטרי.
המצב גרם להם לאבד את שפיותם. מסופר על אוגנדי אחד, שבנה סביבו
גדר והכריז כי הקים מדינה משל עצמו בתוך אוגנדה, לכן הוא רוצה
לקבל משרה והטבות במס וביטוח שיניים חינם, כמו למהגרים. כמובן
שאיש מן הממשל לא התייחס אליו. האוגנדים עצמם, שהיו כבר
מיואשים מדי עבור מחאות שכאלו, פשוט הסתכלו עליו ברחוב, הנידו
בראשם, צקצקו בלשונם, והמשיכו בדרכם אל עבר עוד יום של בטלה
וחוסר מעש. התוצאה החמורה ביותר שנגרמה לעם האוגנדי בשל המצב
היא תהליך הזדקנותה של האוכלוסייה. האנשים כבר לא נישאו זה
לזו. יש מי שיאמר שהיה זה מפני שכולם היו זעופים ורגוזים, ויש
מי שיאמר שהיה זה מפני שפשוט איבדו עניין בחייהם. הגיל הממוצע
של האוכלוסייה האוגנדית המקורית עמד על שישים ושבע. נתון מדאיג
במיוחד, נוכח העובדה כי תוחלת החיים הממוצעת באוגנדה עמדה על
גיל שישים ושמונה. העם האוגנדי היה בסכנת הכחדה, ועוד בטרם מת
לגמרי, החלו מאבקי הירושה על אדמתם, בין המקסיקנים ובין
אוטונומיה אחרת, שנקראה האוטונומיה היבוסית, אוטונומיה שהורכבה
ממספר צ'כוסלובקים שרצו להקים מדינה ולא הצליחו לשכנע את כל
תושבי צ'כוסלובקיה לעבור יחד איתם, לכן הם קראו לעצמם "העם
היבוסי האבוד", והקימו את מדינתם, כמו כולם, באוגנדה.
עם התפוררות ברית-המועצות-לשעבר, ומעברן של עשרות מדינות קטנות
לאוגנדה, נותרה לאוגנדים המקוריים עיר אחת קטנה ושדה טרשים.
האוגנדים תכננו מהפכה אזרחית, עליה יעמלו במשך כעשור.

בתחילתה של המאה העשרים ואחת, ביום החגיגות להקמת האוטונומיה
הראשונה באוגנדה, אוטונומיית היהודים, פרצה המהפכה. המון
אוגנדי זועם פרץ למשרדי הממשלה, בעוד שהצבא, אשר היה עסוק
בחגיגות, לא הצליח לעצור בעדם. האוגנדים חטפו את כל חברי
הפרלמנט המגוונים, ואיימו על חייהם באצטרובלי יער גדולים,
שמצאו בשדה הטרשים. הם נעלו את הדלתות בשני מנעולים, כך שהצבא
נותר חסר אונים. הם ידעו שהמשטרה האוגנדית תזעיק את כל הפורצים
האוגנדים, השוהים במרתפים החשוכים של בתי-הסוהר האוגנדים,
ותבטיח פרס למי שיצליח לפרוץ את שני המנעולים. לכן, מבעוד
מועד, בתהליך של כשנתיים, הם שיחדו את כל האסירים הפורצים,
ברבבות סיגריות, על-מנת שלא ישתפו פעולה עם המשטרה. למעשה, הם
שיקרו לאסירים, ואמרו שהמשטרה מתכוונת להעניק להם חפיסת
סיגריות אחת, לכן עדיף להם לקבל מהמהפכנים הרבה יותר סיגריות,
בתמורה לאי-שיתוף פעולה עם המשטרה. אנשי המשטרה לא הצליחו
לשכנע את הפורצים, שסיגריות איננו הפרס אותו הם מתכוונים
להעניק, שהרי מכירת סיגריות הינה אסורה ברחבי אוגנדה, מאז
שהאוטונומיה הקובנית הצליחה להעביר את "חוק הסיגר" בפרלמנט,
המתיר לעשן אך ורק סיגרים.
דרישתם של המהפכנים הייתה אחת: לגרש מעליהם את כל המון העממים,
שהשתלטו על מדינתם ועל חייהם, ולהשיב אותם אל ארצם. נמאס היה
להם לשמוע בתקשורת של האוטונומיה הגרמנית, שאלו דיבורים
גזעניים ואף לא ריאליים. הם לא יכלו לחיות בשלום עם כולם. הם
הודיעו, שבכל שעה שתעבור ללא שינוי, יירצח חבר פרלמנט אחד.
לעומת זאת, כל עם שיעזוב - חברי הפרלמנט המשויכים לו, יעזבו
יחד עם בני עמם, בשלום. בתחילה ניסו לנהל עימם משא ומתן, אך
לשווא. לא היה ניתן ליצור קשר עם החוטפים, לאחר שפרסמו את
דרישתם. אנשי המשטרה ניסו להתקשר אליהם, אך כל הטלפונים בבניין
הפרלמנט היו תפוסים באופן מתמיד, מכיוון שהאוגנדים התלהבו
מהאפשרות לדבר בטלפון, על חשבון משלם המסים. כעבור כמה שעות הם
הפסיקו, לכשהבינו שהם היחידים במדינה שמשלמים מסים. מספר
פעולות נוספות, חלקן נועזות מאוד, שעד היום נותרו חסויות,
נכשלו, נוכח התכנון הכל-כך מדויק של אותם מהפכנים.
וכך החלה לה המהפכה. ראשונים לעזוב היו היבוסים. הם הודו
בשקרם, ואמרו שהסיבה היחידה שעברו לאוגנדה הייתה שבצ'כוסלובקיה
קר נורא. הם ארזו את מיטלטליהם ועזבו בו-ביום. מאוחר יותר עזבו
הקובנים, המקסיקנים ועוד מאות רבות של עמים מעממים שונים. רק
היהודים התעקשו להישאר, בטענה, כי זוהי נחלת אבותם. האוגנדים
כמעט נשברו, כשהאוטונומיה היהודית איימה להעלות את המקוואות על
גדותיהם, ובכך להציף את אוגנדה, עד אובדנה המר. מספר אוגנדים
סברו, שבכך המהפכה באה על קצה, וכאשר כולם יראו שהיהודים
הצליחו להישאר, כל השאר ישובו. אלא שהמהפכנים לא וויתרו כל-כך
בקלות. הם יצרו קשר עם השלטון הבריטי במזרח התיכון, ושכנעו
אותו לאפשר הקמת מדינה יהודית באזור. בבריטניה, מיהרו לקפל את
דגליהם ולפנות את הדרך לעם היהודי.

מאז, הוכיח העם האוגנדי את יעילותו, כישוריו וכושר מנהיגותו,
אל מול החפצים ברעתו. הוא הקים את אוגנדה מחדש בטקס רב-רושם,
והניף את הדגל האוגנדי החדש, שצבעו היה שחור. בדגל הישן, היו
צבעים וציורים לרוב, שכל אוטונומיה הוסיפה. לכן, הפעם צבעו היה
שחור, בכדי לסמן שאף עם אחר לא יוכל להתווסף למדינה האוגנדית.
במשך שלושה ימים, הם חגגו ברחובות אוגנדה המאוחדת, ולאחר מכן
החלו בחייהם מחדש. הם בנו מוזיאונים אודות כל עם ועם ששהה
באוגנדה, לטובת התיירות. הם כיננו יחסי שלום עם שאר העולם,
הכלכלה האוגנדית שוב צמחה, וחשוב מכל, החיוך שב לפניהם של
האוגנדים, בארצם הישנה-חדשה.