השעה שתיים וחצי לפנות בוקר, ילדתי. אין יפות מן העיניים שלך,
שנפקחות בתדהמה מבועתת ממעמקי שיכרון השינה אל פני השטח היציב
לכאורה. עלייתך מן המצולות הציתה את חייך מחדש בעיניים שאלפית
השנייה בלבד מפרידה בינן לבין עיני מת מזוגגות. מה ראו שם
עינייך, למן המגע בזהרון ועד לעילפון המים הרדודים? בועות
האוויר הדחוסות בעורך המתחנן להתבקע מצאו להן שביל אל אישונייך
ויצרו בהן גבעות מפוארות. באבחה של רגע הצטמצמו מערפולם המרחף
כתמי הלילה הפרושים בין עפעפייך והפכו לבהלות מחודדות וכהות,
מתבוננות נכוחה ממרכזו של לובן מדברי.