יואל פקח את העיניים. מהתריסים החצי פתוחים נכנס אור כחלחל.
עוד לא שש הוא אמר לעצמו וסגר את העיניים בחזרה, אבל מיד פקח
אותן שוב. אין סיכוי, הוא ידע, עדיף שיקום ויתחיל את הבוקר.
יואל קם מהמיטה והרגיש אופטימיות קטנה מתעוררת ביחד עם כל
האיברים שלו. זה היה קורה לו לפעמים. כשאווה עוד הייתה בחיים
הייתה אומרת לו שאופטימיות זה לא מילה לזקנים. "להיות אופטימי
אחרי גיל 40 זה פתטי". אבל יואל היה אופטימי, בדרך כלל, בטבע
שלו, תמיד הייתה לו איזה תחושה עמומה שבסוף יהיה טוב, אבל הוא
שמר אותה מוצנעת.
יואל נכנס למטבח, הוציא את הקומקום מהארון, מילא אותו במים
מהברז ושם על הגז. עד שהמים ירתחו הוא הלך לחדר האמבטיה. שם,
מול המראה ראה איש זקן. יואל עוד לא התרגל אליו, הוא לא הרגיש
שהוא בגיל של האיש במראה. הוא נשען על הכיור והרכין את ראשו.
פתאום הוא נזכר. היום זה יום ההולדת של חנה! המחשבות החלו
מתרוצצות בקצב מהיר בראשו. הוא חייב להגיע ל"מועדון גיל הזהב"
לפני שהיא תגיע לשם, היא מגיעה כל יום ראשונה. הוא יפתיע אותה,
יגיע לפניה, יקטוף לה פרחים מהגינה בחצר האחורית. אין לו הרבה
זמן! הוא הרים את עיניו בחזרה למראה ואמר לעצמו בקול: "היום
אני אופטימי, היום זה יהיה יום שמח". הוא שמע מהמטבח את השריקה
של הקומקום שכאילו אישרה את דבריו בקול תרועה חגיגי.
הוא הלך למטבח והכין לעצמו תה. חתך פרוסה מהכיכר של אתמול
והוציא את החמאה מהמקרר. כל השיש התמלא פרורים, פרוסת הלחם
נקרעה בעקבות ניסיונות המריחה של החמאה הנוקשה. הוא בלע את
הפרוסה במהירות כשהוא רכון על השיש וכמעט נחנק. לא נורא, חשב
לעצמו, ושתה כוס מים. יואל מיהר, הוא צריך להספיק להגיע לשם
לפניה.
הוא יצא מהבית, נעל את הדלת והתחיל לרוץ. היו לו ארבעה רחובות
לעבור עד למועדון. אחרי כמה מטרים הוא נעצר באפיסת כוחות. הוא
התנשם והתנשף כמה דקות ואז חזר ללכת בקצב רגיל. הרחובות היו
כמעט ריקים אבל היו כבר אורות בחלונות. הוא שמע מתוך הדירות
קולות של אמהות מזרזות ילדים לקום ולהתלבש ולאכול משהו. הוא
נזכר שפעם מזמן גם הבוקר שלו היה משהו כזה שמודדים אותו בדקות.
כמו היום, הוא ציין לעצמו בהפתעה.כמו היום. הוא חייך והגביר את
צעדיו.
והנה הוא כבר רואה את המועדון מעבר לכביש. השערים עדין
נעולים. הוא יחכה שם, בכל רגע צריך להגיע השומר ולפתוח אותם.
ובאמת, לאחר מספר דקות הגיע השומר. שלום יואל הוא קרא אליו
בשמחה,מה מחלקים פה היום שמיהרת כל כך להגיע, אפילו פיג'מה לא
החלפת. יואל הביט בפיג'מה שלו והסמיק. כן, הוא אמר, יש לי משהו
חשוב מאוד לעשות.
השומר פתח לו את השער ויואל פרץ פנימה. הוא רץ אל החצר
האחורית והתחיל לקטוף כל מה שהיה דומה לפרח. לחלק  היו קוצים.
יואל נדקר. לבסוף היה בידיו זר פרחי-בר צבעוני. הוא נכנס
למועדון, לקח את אחד האגרטלים. הוציא ממנו את פרחי הפלסטיק
המאובקים שהיו בו, ושם את הזר שלו. הוא הניח אותו על השולחן
שבו חנה אהבה לשבת, התיישב לידו וחיכה.
לא הרבה זמן אחר כך נכנס חנה. הם הביטו אחד בשני. חנה התקרבה.
יואל, מה קרה אתך היא שאלה קצת בבהלה. הוא חייך, יום הולדת שמח
חנוצ'קה, יום הולדת שמח. חנה שתקה קצת ואז אמרה, כדי שתלך
לשירותים לראות איך אתה נראה יואל, ואז תחזור ונדבר.
יואל קם. הוא הבין כבר בדרך מה הוא הולך לראות ולא כל כך רצה
להגיע לראי. הוא גם ראה שהידיים שלו מלאות בשריטות מדממות. הוא
רחץ אותן. שרף לו. כשהביט בראי ראה מלא פרורים דבוקים ללחיו.
הוא שטף את פניו וחזר מבויש אל חנה. הוא התיישב ליד השולחן,
בניהם הפריד זר הפרחים. ממש כמו בפגישה רומנטית חשב בלבו, אבל
לא אמר כלום.
"תראה יואל, זה מאוד יפה מצדך שככה אתה מיהרת לפה, וזכרת את
היום הולדת שלי, וככה קטפת בשבילי פרחים, ונדקרת, אבל אני לא
יכולה לעשות את מה שאתה מבקש ממני, ואני רוצה שתפסיק לבקש.
אווה הייתה החברה הכי טובה שלי ו..."
"אבל היא הלכה כבר!", צעק יואל בייאוש,  "אווה כבר מתה! את
מבינה! וגם כשהייתה חיה בטח לא היה אכפת לה", הוסיף בשקט. "כמה
זמן את חושבת שנשאר לנו פה? את  כל  הזמן אמרת לי, כשהיא עוד
הייתה בחיים, שאת כל כך רוצה למצוא מישהו להעביר איתו את הסוף,
ככה, יפה. ואני שמעתי אותך! ולאווה זה כבר לא משנה. את כל
השמלות היפות שלה היא ביקשה שאת תקבלי, מה את חושבת שזה אומר
חנה, הא?"
"יואל, היא לא התכוונה ששנה אחרי שהיא תלך כבר אנחנו... וזה
שכל יום אתה בא לכאן לא עושה לא לי ולא לך כבוד. ביקשתי ממך
שתפסיק. תפסיק יואל"
"כל יום אני פותח את הארון שלה, את יודעת? כל יום אני נפרד
מהשמלות שלה ומחכה שתבואי כבר לקחת אותן. כמו שהבטחת. ביקשת
שאשאיר אותן תלויות בארון כדי שתוכלי לבחור מהן, אז ככה הן
מחכות לך. חנה, אני מבקש, תבואי היום. נחגוג לך יום הולדת,
תבחרי לך שמלה לקחת איתך".
"טוב יואל".
"את תבואי כן, אני אחכה".
"כן יואל, אני אבוא".
יואל קם. הוא רצה שההרגשה הזאת של הבוקר, האופטימיות הקטנה
הזאת שהוא אוהב להסתיר, שהיא תתפשט לו בכל האיברים ולא תהייה
כל כך סודית יותר. אבל הוא בקושי הרגיש אותה.
הוא חזר הביתה, קצת סידר, קצת ניקה את השיש במטבח מהפרורים
הרבים שנשארו שם מהבוקר. הוא יצא לקנות פרחים ועוגה מהסופר.
כזאת שידע שחנה אוהבת. בלי סוכר. כשחזר הביתה שם את הפרחים
באגרטל והסתכל בשעון. היו לו עוד המון שעות להעביר עד הערב.
הוא ישב וראה טלוויזיה ונרדם קצת על הכורסא בסלון.
כשהתעורר הלך לחדר השינה ופתח את הארון. הוא הביט בשמלות
הצבעוניות שהיו תלויות שם וחשב שאולי אם יהיו פרושות על המיטה,
חנה תוכל לראות אותן יותר טוב ולבחור לה אחת, או שתיקח סוף סוף
את כולן, בשביל מה זקן כמוני צריך כל כך הרבה שמלות יפות
בארון. הוא התחיל להוציא אחת אחת מהארון ולפרוש אותן על המיטה,
כשנגמר המקום על המיטה תלה על דלתות הארונות ועל וו החלון,
ותוך שהוא מוציא שמלות מהארון ניסה לנחש באיזה מהן תבחר חנה.
הוא זכר שהיא מאוד אוהבת אדום, לכן, כשהגיע לשמלה האדומה עם
הפרחים הלבנים הקטנים נעצר. אותה הוא לא פרש על המיטה. הוא
החזיק אותה מולו וניסה לדמיין את חנה בתוכה, נכנסת למועדון,
והם שלובי זרוע, וכולם מבינים שהנה היא סוף סוף הסכימה.
אולי, הוא חשב, היא לא מבינה כמה יפה היא יכולה להראות, אולי,
היא מפחדת שאם תלבש את השמלה של אווה יראו שהיא פחות יפה
מאווה, אולי צריך להראות לה שכל מי שלובש את השמלה הזאת הופך
להיות יפה במיוחד בתוכה, אולי, חשב יואל, אני אראה לה! הוא לא
האמין מה עלה בדעתו ברגע זה. הוא הסמיק והרגיש את האופטימיות
צומחת לו בבת אחת בתוך האיברים ומתפשטת במהירות. הפעם הוא לא
יעצור אותה החליט, הפעם הוא נותן לה לצאת ולהיות פתטית כמה
שצריך.
  הוא הוריד את בגדיו ונשאר בתחתונים וגופיה. הוא הוריד את
השמלה האדומה מהקולב ופתח את כל הכפתורים הקטנים לכל אורכה עד
שנפתחה כמו חלוק. יואל לבש אותה והתחיל לכפתר.על הכרס הם נסגרו
רק בקושי. לבסוף הצליח, הוא הזדקף והסתכל על עצמו במראה וחשב
שאווה צדקה אבל הוא היה כל כך מאושר. הוא רץ לחדר האמבטיה ומצא
שם את הליפסטיק הורוד של אווה ומרח לעצמו על השפתיים. הוא מצא
את הלק האדום של אווה ולקח אותו לסלון. בשעה הבאה ניסה לשחזר
את תנועותיה האלגנטיות של אווה כשהייתה מורחת לעצמה את הלק על
הציפורניים בהקפדה רבה. להפתעתו גילה כי הדבר מסובך בהרבה ממה
שחשב... כשסיים חזר למראה. מזל שאווה לא יכולה לראות אותי
עכשיו, איך הייתה לועגת לי, אתה רואה, הייתה אומרת, זה מה
שקורה כשנותנים לאופטימיות הזאת שלך קצת חופש, מקבלים זקן
מטופש בבגדי אישה. לרגע אחד נבהל , אבל מיד חזרה אליו הנחישות.
הוא סגר את הארון וחזר לחכות במטבח.
צללים של ערב החלו להופיע בחלונות  ויואל הבין שחנה לא תבוא.
הוא הרגיש שהאופטימיות מתחילה לברוח לו דרך האצבעות של
הרגליים. לא! הוא החליט וקם. היום הזה אני הולך לישון עם חנה
לידי כי לידי היא צריכה להיות. אני אלך ואראה לה עד כמה אני
רציני. עד כמה היא צריכה להיות האישה הצבעונית והשמחה שלי.
יואל יצא מהבית. הוא הלך ברחובות לכיוון ביתה של חנה. כך אני
אופיע לה בדלת, חשב, שתבין שאווה לא פה יותר, שהשמלה האדומה
כבר לא שייכת לה, שמותר להיות אופטימיים, גם אחרי גיל  ארבעים
ומותר גם להיות פתטים אם צריך. נחוש הוא צעד את שלושת הרחובות
שהפרידו בין בתיהם.  חבורת נערים קולנית עברה מולו וכשהבחינו
בו הפכו קריאותיהם הקולניות לצחוקים מלגלגים. שאר האנשים שחלף
על פניהם רק הביטו בו במבוכה או בחיוך קל והתרחקו מעט. אבל
ליואל לא היה אכפת. מה הם מבינים, חשב, הוא הולך לחנה, לקחת
אותה אליו ולהביא חזרה הביתה את כל מה שהבטיחו לו החיים
ובינתיים שכחו לקיים.