[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בשנה הראשונה זה היה יחסית קל. איתי לא חשב על זה הרבה, וגם
אני התחלתי קצת לשכוח. אפילו קצת כעסנו על עצמנו שכל כך מהר
אנחנו מתגברים, אבל איתי אמר שזה בסדר, זה לגיטימי, לכל אחד יש
את הקצב שלו ואי אפשר לשפוט. וחוץ מזה, אני חשבתי, הכאב,
איכשהוא, תמיד נשאר בפנים.

בשנה השנייה כבר נרשמתי לאוניברסיטה, ואיתי התחיל לעבוד בתור
טלר בבנק. היו לי המון מבחנים, ולו המון לקוחות ובקושי מצאנו
זמן לזה. אבל איתי הבטיח לי שהוא אף פעם לא באמת שוכח, שזה
תמיד יושב אצלו איפה שהוא בפנים, ויום יבוא, כשהכל יהיה קצת
יותר רגוע והוא יוכל להתרכז, ואז הכל יעלה שוב ויציף אותו
מבפנים. ואני קיוויתי שזה נכון.

בשנה השלישית איתי טס לחו"ל. הוא הבטיח שהוא יתקשר ושנדבר
המון, אבל הוא התקשר רק כשהוא הגיע לשם, ואחרי זה, כשניסיתי
להתקשר אליו הוא לא היה זמין אף פעם. אחרי חודש בערך הוא התקשר
שוב, ואמר שהוא מצא שם עבודה מצויינת ושהוא מתכוון להישאר עוד
שנה. ואני חייכתי בשקט ואיחלתי לו בהצלחה.

בשנה הרביעית חליתי. התחיל אצלי סיבוך בדרכי הנשימה והתאשפזתי
למשך שלושה חודשים בבית חולים. בהתחלה הרופאים בכלל לא חשבו
שזה משהו רציני, אבל עם הזמן המצב החמיר והטיפול הפך יותר
מורכב ואינטנסיבי. אני נורא רציתי את איתי שם. לא ידעתי ממש
למה. דווקא לאיתי של היום לא ממש היה לי חשק, אבל מאוד
התגעגעתי לאיתי של פעם, של לפני ארבע שנים. לא היה לי שום
תחליף אחר לאותו איתי, לכן תמיד הייתה מצויה אצלי בלב תקווה
פנימית שאיתי של היום יחזור מתישהוא להיות שוב כשהיה. איתי שלח
לי מכתבים ופרחים מחו"ל, איחל לי החלמה מהירה ועל הדרך סיפר על
כל החוויות שעברו עליו. רציתי לשאול אותו במכתב תגובה אם הוא
עדיין זוכר - אבל בסוף החלטתי שלא.

בשנה החמישית איתי חזר לארץ. החברה שבה עבד בחו"ל פשטה את הרגל
והוא יצא עם הפסדים נוראיים. כשהגעתי לקבל את פניו בשדה התעופה
הוא שכח לחבק אותי, רק זרק את המזוודות על הרצפה בכעס ואמר
שנמאס לו, שהוא לא רוצה בכלל לעבוד עכשיו, ושהוא רק צריך קצת
שקט ושלווה בלי שיציקו לו. עזרתי לו לקחת את המזוודות לבית שלו
והלכתי.

בשנה השישית איתי התקשר. הוא התקשר והתקשר ובסוף התייאש והשאיר
לי הודעה במשיבון.
"ענת, תעני," הוא אמר. "אני נזכרתי".
אבל אני כבר לא הייתי שם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אדישות לא תמיד
נובעת מרוע...
לפעמים זה פשוט
כי אכפת לנו כל
כך שכבר נמאס!


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/3/06 17:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קורדיליה פרוטי שרלי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה