עכשיו אני בבית, יום שבת רגוע...
הרגשה משפחתית וחמימה, כולם מרעיפים המון אהבה, מסה של מחוות
ופשוט עוטפים אותי בצמר גפן של אכפתיות והקשבה.
אתמול חגגנו בדאנס בר עם המשפחה והחברות, אני וסיוון עלינו
לשיר את שיר הפרחה בקריוקי, וזה היה די אירוני כי היינו אולי
היחידות שם שהשיר הזה דיבר אליהן רק בצורה צינית ומצחיקה.
אחרי כל המתנות וה"ליקוקים" המשפחתיים, החלטנו, אנחנו החברות,
לפרוש למועדון שממול ולהתפרק קצת.
אני במועדון הומה ב2 בלילה ועל מי אני חושבת? עלייך.
אני רוקדת וממש משתגעת, לא אכפת בכלל מה חושבים עליי, אכפת לי
רק ממך.
החתיך שהזמין אותי לרקוד, בתנועות נוגעות לא נוגעות לא ידע
שאני מדמיינת... אותך.
גם כשהתנשקנו עצמתי את העניים כל כך חזק כדי להרגיש שאולי זה
אתה, אולי אותך אני מרגישה כל כך צמוד, אולי זאת ידך שמחליקה
על שיער ואולי תכף תתקשר אלי ותגיד שאתה מחכה לי בכניסה.

ביום שבת בערב כמעט ויצאתי איתו, אבל התקשרת. והתחלת לדבר איתי
על כל מני שטויות וצחקקנו לנו שעות בטלפון ולא היה לי אכפת
שהוא היה בממתינה וחשב בכלל שאנחנו נפגשים.
ספרתי לך עליו ועל מה שקרה אתמול.
רציתי שתאכל את הלב ושתשתגע מהמחשבה הזאת ותבכה ותתחנן אלי
ובסופו של דבר.. לא תרצה אותי, אבל אתה... הבנת אותי ואמרת שזה
מגיע לי ושאנחנו מתקרבים ל "להיות שווים", טריק יפה, הא?
אתה בכלל יודע מה עבר עליי בשבועיים האלה? בעשרת הימים
הנוראיים האלה?
אז בוא ואספר לך:

ביום שישי, אחרי שזרקתי את הטלפון מהמטבח לסלון ופרצתי בבכי
(לחבר שלך שנפרד ממני, זוכר?)
חזרתי הביתה כי לא יכולתי להישאר בקומונה, רק שלושה אנשים
נשארו והם לא היו ממש קרובים אלי.
לקחתי שלוש מוניות שירות עד לתל אביב, באחת הנהג הציע לקרוא
לחברים שלו מעכו ולהרוג אותך במכות, בשנייה שמעתי את השיר
"פרח" ששרת לי פעם, והתחלתי לבכות, בשלישית כבר שלחתי הודעות
לכל החברות שלי לספר להן מה עוללת לי...

החברות שלי היו מקסימות וממש עטפו אותי מכל כיוון  וגוננו עלי,
כל יום ישנתי אצל מישהי אחרת, גם בקומונה.
ביום גרעין בגן שמואל שלחת לי הודעה, זוכר?
אתה מת עלי אבל זה פשוט לא מתאים. "מה אתה אומר", אני יוצאת
בוכה באמצע הפעולה ושוברת את הראש. מה לענות לך? אני מתקשרת,
ניתוק ועוד ניתוק ועוד אחד.

תחנת בנימינה בלילה כשחזרנו לעכו, אני אוהבת ושונאת כל כך את
המקום הזה. הפגישה הראשונה שלנו הייתה בדיוק כאן, עשינו פיקניק
עם שוקולד ובמבה.
וכאן, בספסל הזה ממש, אולי באחד אחריו החזקת לי את היד וכשבאתי
לחזור לרכבת באת ואחזת בי ונשקת אותי, נשיקה רכה וכל כך
ראשונית והכרטיסן שצעק עלינו "ילדים, או שאתם בפנים או שאתם
בחוץ" אני לא ידעתי מה אני מעדיפה גם אחרי שעליתי על הרכבת.
הקומונה זועקת מבדידות כמו בבית משוגעים ואילו אני.. שאיכשהו
נשארתי לבד, לא מצליחה יותר להשתלט על הדמעות ומתחילה לחייג
0543, בעצם כוכבית 43., אני חושבת על זה שפעם  הייתי יכולה
להתקשר אלייך ולהתבכיין על כל דבר קצת רע שקרה לי, עכשיו. אתה
הדבר הרע שקרה לי.

אני לא יודעת איך להמשיך את המכתב.. כי פתאום אבדתי את המטרה
שלו, שהיא בטח לא לעורר רחמים. אולי לגרום לך להבין, אבל בשביל
מה? מה כבר אפשר לתקן שלא נשבר בתוכי? איך אפשר להחיות את
האמון הנואש שמפרפר לו למוות?

אתה לא אוהב אותי.

אתה אולי חושב שאתה אוהב אותי, אתה אולי מתגעגע אלי ואתה
מתגעגע לזאת שחבקת ולזאת ששלחת לה הודעות דביקות כל היום ולזאת
שרצת אתה בגשם על חוף הים באכזיב, אבל זאת לא אני.

הרגלת אותי לכל כך רע שטלפון קטן באמצע שיחת צוות אחרי שבועיים
של ניתוקי טלפון נראה לי כמו מחווה אדירה והעלה בי חיוכים
טיפשיים למשך כל היום, כמה חלשה אוכל עוד להיות? ומצד שני. למה
כולם חושבים שזה כל כך קל להגיד לך לא?", אז מה אם זה הדבר
הנכון.

ציפית להרבה מאז אותו יום שהתקשרת מחסוי, בהתחלה כדי לשמוע את
קולי ולנתק, אחר-כך כדי לדבר, נראה לי. כי היה שם בעיקר בכי.

"פחד ממחויבות", "לא יודע", "זה היה ספונטני", "לא יודע",
"הייתי שיכור", "לא יודע"
מאוד משנע, יש לציין...
אז מה אני אעשה עם המידע הלא מפתיע הזה?
כל כך רציתי לדבר איתך ולהבין למה עשית את זה,לשמוע את הסיבה
הגדולה ואולי. הכל יתברר כאי הבנה אחת גדולה וארגיש איך אני
מתעוררת מחלום הבלהות הזה.
תפסיק לשחק בי!!! די! אני לא בובה ואני לא לגו לגיל הרך!!!
כשאמרת לי אז בטלפון שאתה אוהב אותי כולי רעדתי והרגשתי הרגשה
אדירה של חום, ככל שאתה אומר לי את זה יותר בזמן האחרון אני
מתחילה לזלזל בך וביחס שלך כלפי מילים.
אתה לא נותן את כולך בשבילי אפילו עכשיו, אפילו בריתוק. אתה לא
נשאר ער כל הלילה כדי לשמוע את הקול שלי ואתה לא שולח לי
שוקולד לקומונה ואתה בטח לא מטריד אותי בטלפונים כל שנייה.

הנה חידוש. אהבה זה קצת יותר מלנסוע עם מישהו לאילת ולעשות אתו
פיקניק על חוף הים, זאת השקעה וזאת נתינה וזאת מחויבות, כמה
שזה מפחיד לשמוע וזה גם התנהגות אנושית כלשהי כלפי בני אדם
ולהיפרד ממני דרך חבר שלך. בשביל זה צריך מוח די קרימינאלי .

"עוזבת אותי, אוהבת אותך"

אני אוהבת אותך, אבל גם זה יעבור. אני סומכת על החברות שלי
שיתנו לי עכשיו כל מה שאתה לא נתת לי מעולם, שיאהבו באמת.

"אוהבת אותך עוזבת אותך"

אולי הקול של אחת החברות שלי מדבר ממני עכשיו ואולי, אני אתחרט
על זה בשנייה אחרי
ואולי ואפילו בטוח, שכואב לי כל כך ושכיף לי אתך כמו שלא היה
לי כיף עם אף אחד אחר
אולי אני אלך היום לישון לבד, אבל אולי. אני בעצם הולכת לישון
עם הילה ואני צריכה לאהוב גם אותה ולחשוב גם עלייה ולתת גם לה
מתנה קטנה.

בבקשה תענה כדי שלא אתחרט עוד שנייה. אל תבכה ובבקשה אל תספר
איך היה בעבודה.

"אוהבת אותי, עוזבת אותך"

הילה.