מכירים את זה? אתם בטוח מכירים את זה. יש את זה בכל מקום. מה
זה זה, אתם שואלים? אז ככה. זה, זה בעצם כמעט. תמיד, בכל מקום,
יש את זה. זאת אומרת, את הכמעט. בכל מקום יש מישהו שהוא כמעט
הכי אהוב; אבל אז מגיע תלמיד חדש ופופולארי. מישהו שהוא כמעט
הכי חכם, אבל אז מגיעה החרשנית שעוברת אותו; זה אותו אחד שכמעט
מקבל 100 במבחן בהיסטוריה, אבל בסוף נדפק עם 99. כן כן,
"נדפק".
אני הייתי זה. זאת אומרת, כזאת. זאת אומרת, כמעט. אני ילדת
כמעט. אני כמעט מספיקה להגיע בזמן לכל מקום, אבל שוכחת משהו
ומאחרת. אני כמעט מצליחה לגרום למישהו לחבב אותי, אבל אז אומרת
שטות כלשהי והורסת את זה. אני כמעט מצליחה להיפתח בפני אנשים,
אבל אז נבהלת ונסגרת בחזרה. אני כמעט מצליחה להשיג אותו, אבל
אז היא מצליחה.
ילדי ה"כמעט" מתאפיינים במשהו, שאני דיי בטוחה שהבהרתי אותו.
הם "כמעט". ולהיות כמעט זה לא רע, חס וחלילה. זה רק.. לא
מספיק. לא הכי. בכמעט, אם תסתכלו, מסתתרת המילה מעט, וזו האמת-
הם מעט. הם לא לגמרי שלמים. או שהם לא לגמרי ריקים. הם גם לא
החלטיים, זה בטוח.