לעומת זאת, כעבור שעה, היא כנראה הגיעה ליעדה. כלל לא דומה
ל"משרד", כפי שאני מכנה אותו. (הבניין בעל החלונות השחורים).
בניין עלוב, שכבת הצבע הזולה מתקלפת, סדקים לאורכו ורוחבו,
נראה כי זכוכית דלת הכניסה נופצה לפני זמן רב, וכתובות הגרפיטי
על קירות הבניין מעולם לא עברו ניסיון הסרה. ערמות האשפה
הצטברו מחוץ לבניין, אך לא נראה כי מישהו מתכוון לאסוף אותן
בזמן הקרוב, ו"שלולית" מים מצינור ביוב שהעלה ריח וזבובים לא
מעט, המשיך לשפוך ולשפוך, ולא רק מים. הפעם פניה לבשו הבעת
גועל ותיעוב. עיניה ריצדו במהירות, היא סקרה את המקום, מהר.
כאילו שאם תאט היא עלולה להקיא. משום מה, לא נראה שהיא מכירה
את המקום, אבל ראיתי אותה שולפת מפתח בעל ציפוי מקולף, וניגשת
לדלת הפתיחה, פוסחת מעל לאשפה, דורכת במים, ומקללת בלחישה שקטה
את הליכלוך שדבק בעקבי נעלה. לו לא ידעתי לקרוא שפתיים, בכלל
לא הייתי שם לב שדיברה.
היא נכנסה במהירות, ושמעתי את העקבים שלה נוקשים. מיהרתי להכנס
אחריה. האור היבהב וכבה. עליתי לאט, ושמעתי את רשרוש המפתח,
פתיחת הדלת וטריקה.
מחשבה חדשה ריצדה בתוכי. "למה הייתי צריך את כל זה?" - האני
הפנימי שלי דיבר חלושות, כנראה שאם הוא הייתי אומר את זה לעצמי
בקול רם ומוחץ, הייתי מבהיר - "אני טיפש, בכלל לא הייתי צריך
לבוא לפה." התישבתי על חדר המדרגות המלוכלך. לא באמת הסתכלתי
על הבניין, המחשבות בראשי ריחפו, ולנגד עיניי ראיתי דלת לבנה.
כמו של חדר פשוט. ובכלל, מי שם לב לבניין העלוב הזה? מי מכיר
אותו מלבד 'עלובי הרחוב'? לא ולא. מוקף מכל עבר בבנייני
התעשייה הגדולים וה'מאיימים', שלא פעם מעבירים לפה את כל
הליכלוך שלהם, שידבק בעלובי הרחוב העוברים פה.
קמתי, והתחלתי יורד במדרגות, הלו, אין טעם להמשיך לשבת פה
בטינופת. עברתי בדלת הראשית, והמשכתי הולך ברחוב, לא באמת שם..
חשבתי על הרבה דברים, בעיקר על הבניין, אבל אפילו עליו לא באמת
חשבתי. בעיקר, ניסיתי לא לחשוב
עליה, אבל ככל שהצבתי מטרה זו
בראשי כן הרהרתי בה. מתוך המחשבות שלף אותי קול, אני לא יכול
לומר שזה היה קול אנושי, קול מעט צרוד, נובח, טורף.
זאת היתה היא. נראה היה שבתוך המחשבות לא שמתי לב לקול נעליה,
אבל אפילו הנעליים לא ירעישו על שכבת הלכלוך. היא אמרה: "שאלתי
אותך, " בקול כועס, הופתעתי. "מה אתה עושה פה?". נראה היה שהיא
שמה לב אליי, לבסוף.
"אני? " היתממתי. אבל נראה היה שהיא לא קונה את כל השטויות, אז
ניגשתי לעיניין. "אני פה.. כי.." קולי נישבר, לא יכולתי. זה
היה יותר מדי."כן, אתה!! חושב שאני טיפשה, אה? שמתי לב שעקבת
אחריי כמו
כלב,"מדגישה את המילה יתר על הנדרש. "מה אדם
בחליפות מתעניין בשכונת עוני?" היא לא הראתה סימני זיהוי.
"אני לא. טוב לך, סיסי?". פניתי אליה בשמה, וציפיתי שתכעס,
אבל.. לרגע לא היה ניתן לקרוא מה היא חושבת, אבל רגע אחר-כך
היא היתה שבורה, כועסת, אחרי הלם. ולא, לא ציפיתי שתקבל זאת
אחרת.
"אני לא היא." קול שקט אמר. ציפיתי לשמוע תירוצים, אבל זה לא
התאים לי. - "מה זאת אומרת לא היא? ברור שכן. די עם המשחקים,
אף פעם לא ידעת מתי להפסיק!"
"היא.. מתה. לפני חודשים ספורים." - המילים חלפו לידי, עברו
מאוזן אחת לשניה וסירבו להקלט בתת מודע. מתה? סיסי, סיסיליה
שלי? "מתה?" חזרתי בקול. "לא!! זה לא יכול להיות!! - מי את?!"
דרשתי. דרשתי את האמת.
"כן, מתה. ועכשיו, אם תסלח לי.." היא התחילה לצעוד, לעבר
היציאה משכונת העוני, בדרך שבה הגענו. אני שהתקשתי לקלוט, שמתי
לב רק כעת שהיא הלכה. רצתי מעט עד שהשגתי אותה, היא בוודאי
שמעה את קולות ריצתי, אבל היא המשיכה ללכת אליי עם הגב, לא
מתייחסת.
היא המשיכה ללכת, מהר יותר. האצתי, בעוד אני ממשיך לסדר את
המחשבות שלי. כשהשגתי אותה שוב, שאלתי: "מי את?" אבל היא רק
האיצה. עוד ועוד. לבסוף, נגמר לי הכוח. למרות שהמשכתי לשאול,
אותה תשובה יכל ציפוי הצבע של ה"בניין" המתקלף, המלוכלך לענות
לי. לבסוף, השאלה נותרה באוויר. היא לא ענתה לי, והיא נעלמה מן
העין. למרות שבהתחלה עוד יכולתי לעקוב אחריה בעיניי, כעת כבר
הגעתי למשרד, אבל לא ראיתי אותה בשום מקום.
ישבתי שבור, בעיניים אדומות מול בניין המשרדים, הסכלתי בו
כאילו הוא אשם.אבל רק לאחר שעות, היא הגיעה. יוצאת מהבניין,
רועדת קלות; אבל כשהיא ראתה אותי, היא כבר לא היתה שלווה, היה
ברור שהיא רוצה לעוף משם, וכמו שיותר מהר.שאלתי אותה: "מי את?"
וכנראה שהיא כבר רצתה לסגור את הסיפור, וסוף סוף היא ענתה.
"ענת." אמרה בפשטות, "רק ענת, ולא יותר."
כעבור ימים, ואולי שבועות ביררתי שענת היא אחותה של סיסי שלי.
ויותר, לא שמעתי עליה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.