נעליים שחורות, מרושתות בעלות סוליות עור. באחוריהן יש סימן של
חתך, במקום בו נגזר החלק שמחזיק את הקרסול, מה שהופך אותן
לכפכפים לכל דבר.
מעליהן גרבי כותנה לבנות, ישנות, מכנס ג'ינס שמוחזק על ידי
חגורה קצת מעל גובה המותניים. בתוכו מונחת בקפידה חולצה
מכופתרת בצבע לבן ולאורכה פסים כחולים דקים. מעליה סוודר בצבע
כחול כהה שמכסה אותה כך שרק הצווארון הלבן נותר בולט.
בתוך כל החליפה הזו נמצא אדם כבן שישים לערך כפוף מעט, בידו
תיק נסיעות מעור שחור עם הדפס משובץ במרכזו, מבטו אבוד מעט.
הוא מטפס לאיטו במדרגות הטרמינל ומפנה את מבטו לאחור בשאלה.
בת זוגתו, שערה אסוף מאחורי ראשה, נמוכה ממנו בראש, לגופה שמלה
לבנה פשוטה ונעלי התעמלות לבנות מאיצה בו קדימה. שניהם מניחים
את תיקיהם על הקרקע ומתיישבים באנחת הקלה על ספסל השיש הקריר.
הוא פונה אליה לאחר כמה רגעים וקם ממקומו ומנסה בחוסר מיומנות
בולט להיפטר מהסוודר שעליו.
היא מיד נחפזת לעזרתו.
תופסת בשתי ידיה את הסוודר מחלקו התחתון ומחלצת אותו באיטיות
מהסוודר, תוך כדי כך מדריכה אותו במשפטים שונים, והוא נע לכאן
ולכאן.
מדי פעם היא שולחת מבט חפוז בכדי לוודא שלא התווספו עוד אנשים
סקרנים לצפות במחזה, ומיד חוזרת לעניינה.
אחרי שההצלחה המיוחלת הגיעה והמבצע הסתיים, שניהם חוזרים
לשבת.
הוא קם שוב והם מחליפי מספר מילים, היא מסיימת לקפל את הסוודר
הכחול באיטיות וקפדנות ושולחת את ידה אל תיק הצד שלה, וממנו
מוציאה ארנק עור חום.
קיפולי הארנק נפתחים פעם ופעמיים ומתוך כיס פנימי היא שולפת
מספר מטבעות וסופרת אותם בזהירות. לאחר מכן היא מגישה לו אותם.
הוא מקבל המטבעות סופר אותם שוב ונכנס לתוך הטרמינל.
כעבור מספר דקות הוא מגיח מבעד לדלת החשמלית, מבטו סורק את
ספסל השיש כאילו לוודא שהוא הגיע למקום הנכון והכל עדיין מונח
באותה צורה, כשהוא מזהה אותה הוא ניגש ויושב במקומו, כשמבטו
רגוע יותר.
הוא פותח את שקית הניילון המרשרשת ובודק את תוכנה: בקבוק שתיה
מזכוכית ובגט אחד.
הוא שולחת יד פנימה.
את הבקבוק הוא מניח בינו לבינה, לאחר מכן הוא מוציא את הבאגט
ואת השקית זורק לפח שלשמאלה. בריכוז רב הוא בוצע את הבאגט,
כמעט במרכז ומציע לה את אחד החלקים. היא מקבלת אותו בדממה
ושניהם מתחילים לנגוס.
קולות השבירה של הקרום הקשיח של הלחם נשמעים והם לועסים בפה
מלא.
צווארו מתוח למעלה והוא מביט בעיניים מצומצמות לעבר הדלת
החשמלית בריכוז.
תוך כדי האכילה הם שוב מחליפים כמה משפטים על נושא כזה או
אחר.
אני מנסה למצוא שעת כושר, איזה רגע של הפוגה בשיחתם ושואל:
"באיזה שפה אתם מדברים?"
"פרסית", היא מפנה את מבטה אלי ומיד מחזירה את תשומת ליבה
לבאגט.
"אתם מפה?", אני ממשיך,
"לא" היא עונה, "אנחנו מהצפון, ישנו פה בבית מלון" היא עוצרת
לכמה רגעים וממלאת את פיה שוב בחצי הבאגט שבידה. בפה מלא היא
ממשיכה: "הוא נולד בפרס, אני נולדתי בארץ".
מבטה פנה כעת לרחוב ההומה, לרגע היה נדמה לי כאילו כל העולם
נעצר לפתע, הכל היה שקט מסביב. לא נשמעו קריאות האנשים ולא
צפירות המוניות העוברות ממול. הכל התרכז באותו זוג מבוגר שישב
מולי ולא יכלתי להסיר את מבטי מהם.