אני קם בבוקר, לא טורח אפילו לבדוק מה השעה. למען האמת זה גם
לא ממש משנה לי. השותף שלי כבר יצא מזמן מהבית, אני רק מקווה
שהוא השאיר לי קצת אוכל. אני נעמד על רגלי, מתנער מהשינה
הארוכה שעברה עלי, מרביץ פיהוק מאוזן לאוזן ומותח כל שריר
אפשרי בגוף.אני נכנס למטבח ורואה שאכן תקוותי נענו... צלחת
אוכל היתה מונחת בצד עם השם שלי עליה. בלי לחשוב פעמיים התחלתי
לכרסם את האוכל. לא אכפת היה לי אפילו מה היה שם, העיקר שזה
ממלא את הבטן.
סיימתי את האוכל, פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה. מזל שהשותף לא
נעל את הדלת כי לי אין בדיוק מפתח. בחוץ השמש היתה בערך באמצע
השמיים ומזג האוויר היה חמים ונעים. יום חביב ביותר, כמו כל
יום. עשיתי כמה צעדים החוצה וראיתי שבאחת הכורסאות שבמרפסת ישן
לו חתול. הוא כנראה שמע אותי מתקרב ומיד קפץ על רגליו ונס על
נפשו. אני לא מבין למה החתולים האלה כ"כ מפחדים ממני. זה לא
שאני נראה רע... יש לי שיער בלונדיני, עיניים חומות-ירוקות,
אוקיי, אני אולי לא גבוה במיוחד, אבל הגובה זה לא מה שקובע,
אלא האורך. האף שלי אולי קצת גדול, אבל זה גם לא חשוב, ותאמת,
יש לי אחלה גוף. גוף אתלטי, רזה, בנוי טוב. כן, אני ספורטאי
מצוין... אני יכול לנצח את כל אחד מהאיזור שלי. ואם הם אומרים
לכם משהו אחר, אל תאמינו להם.
למרות הקטע עם החתול היה לי דווקא מצב רוח מרומם והרגשתי שגם
היום יהיה לי יום טוב, כמו כל יום. יצאתי לרחוב והסתובבתי לי
קצת. התחשק לי לטייל קצת באיזור. טיילתי בכמה רחובות, אמרתי
שלום לכמה חברים, והתעלמתי מכמה נקבות שלא הניחו לי לטייל
בשקט. פתאום ראיתי אותה. מישהי חדשה שעוד לא יצא לי להכיר. אחד
הדברים הכי יפים שראיתי בחיים שלי. שיער חום ארוך, עיניים
ירוקות בהירות, קצת יותר נמוכה ממני וגוף משגע שיכול לגרום
אפילו לצ'יוואווה לעשות עמידת ידיים. ניגשתי אליה ודיברנו כמה
דקות. היא היתה נורא נחמדה. היתה לה מין תמימות מתוקה בקול
שלה, קול כזה שגורם לך להסכים עם כל מה שהיא אומרת, למרות שאין
לך שמץ של מושג על מה היא מדברת בכלל. המשכנו לדבר עוד כמה
דקות והזמנתי אותה להצטרף אלי לטיול באיזור כדי שנוכל להמשיך
לדבר עוד קצת. היא לא התלבטה הרבה (הרי זה ברור שהיא לא יכולה
לסרב לי!). הסתובבנו יחד בערך שעה, אולי קצת יותר, סיבוב קצר
באיזור כולל הליכה בחוף הים. לבסוף הגענו למקום שלה. היא אמרה
שזה נחמד לדעת שיש טיפוסים נחמדים כמוני באיזור הזה ושהיא תשמח
אם ביום אחר נוכל שוב לעשות את זה שוב מתישהו.
שמתי לב שהדלת לביתה היתה פתוחה לרווחה, אבל זה לא נראה כאילו
זה הטריד אותה במיוחד. היא הזמינה אותי להיכנס, ואני כמובן לא
יכלתי לתת לה לא כתשובה, במיוחד לא עם קול (וגוף) כמו
שלה.נכנסנו פנימה. הבית שלה לא היה גדול במיוחד, אבל הוא היה
נחמד מאוד. מיד כשנכנסתי פנימה הרגשתי איך כל ההורמונים בגוף
שלי עולים לי לראש. הייתי מוכרח לזיין אותה, והייתי מוכרח
לעשות את זה עכשיו. לא נתתי לה אפילו זמן להגיב, ומיד קפצתי
עליה. מרוב לחץ לא חשבנו הרבה ועשינו את זה על השטיח בכניסה.
זה לא לקח הרבה זמן, הייתי צריך רק דקה-שתיים. מיד אחרי שירדתי
ממנה התחלתי ללכת לכיוון היציאה. לפתע שמעתי אותה מתחילה לבכות
מאחוריי. לא הקדשתי לזה הרבה מחשבה וזרקתי לאוויר "יאללה! שתקי
כלבה!" ויצאתי החוצה מבלי לחשוב פעמיים.
חזרתי לביתי ושמתי לב שהדלת נעולה. השותף שלי כנראה חזר
הביתה. דפקתי על הדלת והוא פתח אותה בחיוך ואמר:"אני רואה שסוף
סוף חזרת הביתה... איפה הסתובבת הפעם?", ואני בשלי פשוט נכנסתי
מבלי להגיב על דבריו. זה לא ממש משנה מה אני אגיד, הוא פשוט לא
יבין אותי. הוא פשוט בן אדם כזה, אין לנו שום שפה משותפת.
נכנסתי לסלון, התיישבתי לי בקשט ושקעתי בתנומה קלה. לאחר כחצי
שעה העיר אותי השותף שלי בצעקת "אוכל!". באמת נהייתי קצת רעב.
קמתי לי באיטיות, עדיין חצי מנומנם, נכנסתי למטבח, התיישבתי
מול הצלחת שלי והתחלתי שוב לאכול בלי אבחנה. "אני רואה שאכלת
הכל...." אמר לי השותף. "יפה מאוד איינשטיין! אני רואה ש-12
שנים בבי"ס ואוניברסיטה ממש עזרו לך, הא?!" חשבתי לעצמי. לא
רציתי להגיד לו את זה בקול, לא היה לי כוח. וחוץ מזה, כמו שכבר
אמרתי, הוא לא יבין אותי, הוא פשוט בן אדם כזה.
היום הזה עייף אותי. החלטתי ללכת לישון. חזרתי למיטה שלי
והתכרבלתי לי בתוך עצמי. השותף שלי עמד בכניסה לחדר. אני עשיתי
את עצמי ישן כדי שהוא יעזוב אותי בשקט. כנראה שזה עבד, כי הוא
סגר את האור ופרש למיטתו. אני אט אט שוקע לי בשינה בעודי חושב
עלמה שהיה אתמול, מה שקרה היום ומה שיבוא מחר. כן, אין לי הרבה
תלונות. אלו הם חיי, חיי פשוטים, החיים הטובים. כאלו הם חיי
כלב.