תופסת את הראש בין שתי הידים,
נופלת על הברכים,
בועטת ברצפה,
צורחת, בוכה כמו משוגעת,
אבל מצד שני עוצרת את הדמעות,
מפסיקה להיות ילדה קטנה ומתחילה להתבגר,
לא רוצה! קשה לי ואני לא יודעת איך להתמודד,
אז אני נופלת וצורחת ובוכה,
אין דרך אחרת? בטוח שיש,
למה כל כך קשה,
זה משחרר, באמת,
אז אני עוד פעם נופלת על הרצפה,
מחזיקה את הראש בין הידים,
מחזיקה ולוחצת כל כך חזק אולי יום אחד זה ישפיע,
והראש פשוט ימחץ, ואני לא יוכל לעשות כלום יותר!!
אז אני נופלת ובועטת ברצפה, בוכה וצורחת מכאב,
ככה, כל יום, כמעט כל היום
לבד לבד בחדר שאף אחד לא רואה אני בוכה, ואף אחד לא יודע, כי
קשה לי, כי עצוב לי, כי בפנים, בתוכי יש סערה, סערה מטורפת
שאני בקושי רב מצליחה להשתלט עליה.
אבל ליד אנשים? אף אחד לא יודע, אף אחד לא שומע, מבחוץ הכל
מעטפת רגוע וצבועה.
לספר? אין סיכוי, הסערה שלי היא רק שלי ואף אחד לא יצליח לכבות
אותה, אף אחד לא יצליח להבין אותה.
אבל עד מתי? כמה זמן אני עוד אוכל להחזיק את הסערה הזאת
בתוכי?
אז אני עוד פעם תופסת את הראש בין שתי הידים,
נופלת על הברכים,
בועטת ברצפה,
צורחת, בוכה כמו משוגעת,
שניות, דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים, שנים...

עד מתי??