בדרכי אל עיר המקלט,
כמו דיבר אלי המדבר.
מערוצי המכתש אל ערוצי הנשיה,
מתאסף אל עצמי, בורח מרגשותי.

הצוקים שהצלו את אור השמש,
כמו סגרו הווייתי מאחור.
והגשם הנדיר שזילעף לו,
שטף ההווה המיותר.

העבר הקרוב שוב שאב כאבי,
נפרט על מיתר ולא החריש.

הזדחל החושך כאורב לבאות,
וקילף את מחבואי, עברי הרחוק,
לא צפוי - הציף ויגעש הרגש,
לראות אחת נדירה, האישה המיוחדת.

שברירית לכאורה, ואופיה כמדבר,
עטופה ובלומה בגוף נערה.
כולה דרור, ועוצמתה נפלאה,
ובהרמונית נינוחה נשאבתי לפיתחה.

או אז בחלומות, שח לי גופי,
כמיהת נעורים האפילה על יצרי.
שחמט בשרים שיחק לעת שחר,
וניחוח גופה נטבע בנשמתי.