לא יכולתי לעזור לו.
הוא הושיט אלי יד גדולה וחזקה ואמר לי: "תעזרי לי!"
הוא טבע בתוך הנהר הרחב, הכחול, שוקע אל תוך מקום שבו אף אחד
לא מכיר אותו. ואני - אני לא עזרתי לו. לא הושטתי לו בחזרה את
היד שלי, משום שידעתי שאטבע ביחד איתו, ולא רציתי לעזוב מכאן -
אפילו אם זה ביחד איתו.
הוא שקע לתוך הממלכה של בני ובנות הים, ועכשיו הם יסגדו לו,
יחשבו שהוא איזה אל או משהו... והוא, עיניו ישארו עצומות
לנצח.
וכל זה, רק כי לא הושטתי לו יד, אחת מידי הלבנות שהוא כל כך
אהב לאחוז בידיו וללטף...
לפתע נחת לידי על החוף.
הוא התיישב ואני פרצתי בבכי. הוא הביט בי במבט ההוא, כאילו
שהוא מצטער. הוא נטל אחת מידי ואחז בה בעדינות. הוא ליטף אותה,
וליטף, וליטף... הוא ליטף כל כך הרבה עד שזה התחיל לגרד, ובסוף
ממש כאב. הוא אמר: "אני מצטער." אבל הוא לא היה נשמע ככה. קולו
היה קר. "אני מצטער שביקשתי ממך לעזור לי, כאשר ידעתי שאם תעשי
כך את תמותי." הוא המשיך ללטף את היד שלי בעדינות, ואני כמעט
בכיתי שוב מרוב כאב. "אני מצטער שביקשתי ממך להקריב את חייך
למעני."
אני צרחתי: "תפסיק! זה כואב לי!" ניסיתי למשוך את היד ממנו ולא
הצלחתי. "תפסיק! תפסיק!" הוא אחז בי בנוקשות. "תעזוב אותי!"
הוא לא עזב. רק חייך חיוך נעים. "אני לא מחזיק אותך... את
יכולה ללכת מתי שאת רוצה." הקול שלו היה אוהב, אבל העיניים היו
קרות. הסתכלתי על ידי הנתונה בתוך ידו. הוא לא החזיק אותה. רק
אני לא הצלחתי להרפות, לא יכולתי להזיז אותה משם.
הוא חייך. החיוך היה טוב, חם, אבל העיניים. העיניים היו קרות.
והידיים... ידיי קפאו צמודות אל ידיו.
הידיים הן החלק שמראה על האופי. הידיים - יותר מכל דבר אחר.
הוא הרים את עיניו, וזה כאב, כי הידיים שלו לחצו; למרות שהוא
לא החזיק אותי. הוא אמר: "עכשיו את נשארת איתי!"
ואז התעוררתי.
הטלפון צלצל. זה היה הוא.
"אני מגיע, בסדר?" הוא שאל. אני השבתי בהיסוס שבטח שבסדר.

כשהוא הגיע, כבר לא הייתי בבית. הספקתי להחליף מנעול לדלת
ולנעול. על הדלת תליתי שלט:
"גמרתי איתך."

החופש הגיח מכל פינה, ואני טיילתי ברחובות וצחקתי. היה לי
טוב.
מי צריך בית כשטוב לך בלעדיו?
ובעיקר - כשהידיים שלך משוחררות.