אולי זה פשוט קרה יותר מידי מהר.
הוא כבר כמעט שכח איך הוא עבד כמו מטורף על פרויקט הגמר
בטכניון. המריבות הבלתי פוסקות עם מיכל, האקסית שלו, שכל כך
רצתה ממנו, בעצם, רק טיפת תשומת לב. הוא מחק מזמן מזיכרונו את
הפרידה הכואבת. את הלילה שבו הוא נאטם כמו אבן כשהיא הלכה בכעס
עם מישהו אחר.
הוא סיים בהצטיינות.
הוא נסע למזרח. קנה כרטיס לכיוון אחד.
"אני רוצה לעשות חיים לפני שאני קובר את עצמי מול המחשב", הוא
אמר לחברים שלו.
"רק אל תשכח, שפות התכנות מתפתחות במהירות. תחזור מהר לפני
שהידע שלך יהיה לא רלוונטי", אמרו לו חבריו החנונים מהטכניון.
"שמור על הראש שלך", הזהירה אותו אימו הדואגת.

זה הכל קרה במהירות הבזק.
הוא נחת בדלהי, נסע ברכבת הלילה לצפון, טיפס בהימלאיה וירד
עייף לנוח על החוף בגואה.
הוא שט לאיים בתאילנד. ניסה לרקוד טראנס מול הירח המלא, אבל
הוא לא הרגיש שמח. למעשה הוא שם לב שכבר כמה חודשים הוא מרגיש
עצור ומנוכר. הוא פחד לדפוק את המוח. כמו ילד טוב ירושלים הוא
לא רצה לנגוע בסמים ואולי בגלל זה הוא מצא את עצמו יושב יותר
מידי פעמים לבד במסעדות הקטנות שליד הים. הוא נסע לעתיקות
בקמבודיה ועלה בשבילי וייטנאם. על אף החום והיתושים הוא ניסה
למצוא עניין כלשהו בפגודות ובמבנים שניבנו במאמץ על-אנושי על
ידי שושלות מלכים שהוא מעולם לא שמע עליהם.
הוא חזר לארץ כשהחום והלחות הכריעו אותו, כשהוא הבין שהוא לא
ימצא אהבה מעבר לעיקול בשביל המטיילים.

הכל קרה הרבה יותר מהר ממה שהוא תכנן.
הוא ניגש לראיון העבודה עם חולצה מכופתרת שהוא קנה בפרוטות אצל
זייפני הטקסטיל בקאו-סן. הוא הפגין ביטחון עצמי שנרכש ביזע
בהתמקחויות עם נהגי המוניות של פרוורי הנוי. הוא התקבל מיידית
לחברת מחשבים מובילה והחליף בזריזות את סמטאות אסיה המיוזעות
במשרדים קרים וממוזגים בהרצלייה.

הוא לא האמין כמה מהר זה יכול לקרות.
הוא עבד בחברה בקושי שלושה שבועות כשהם שלחו אותו לקורס מתקדם
בהולנד.
250 יורו ללילה, פאק, איזו שחיתות, הוא חשב לעצמו כשהוא ראה את
המלון שסוכנת הנסיעות של החברה הזמינה עבורו. גם לשם, הוא טס
עם חולצת לה-קוסט וג'ינס מזויף במזוודה קטנה.
פקידת הקבלה חייכה אליו בנימוס כשהוא יצא בבוקר לכיוון מרכז
ההדרכה. הוא חייך אליה ורץ לתפוס מונית. הוא כמעט התעלף
מהמחיר, ואז חייך לעצמו. החברה משלמת.

הוא ראה אותה כשהוא חזר למלון לפנות ערב. היא ישבה על מדרגות
הפסל המלוכלך שבאמצע כיכר הדאם, עיניים ירוקות, זרוקה ומהממת.
ראו עליה שהיא לא החליפה בגדים לפחות יומיים, אבל היה לה מבט
פראי שהדליק אותו מייד. הוא הסתכל עליה נבוך. הוא הרגיש את
הלפ-טופ הכבד שלו מושך לו בכתף. הוא רצה להגיד לה משהו אבל לא
היה לו שום משפט פתיחה. הבחור שלידה בהה באוויר בחוסר עניין.
הוא הכיר את המבט הזה מעמק פארוואטי, "הוא כנראה עישן יותר
מידי", הוא חשב לעצמו. הוא התקרב אליה, לרגע הוא רצה לחבק
אותה. "אני כבר לא שייך יותר לעולם הזה שלה" הוא חשב בעצב.

הוא המשיך למלון ברגל, פקידת הקבלה שוב חייכה אליו את חיוך
הפלסטיק שלה. הוא עלה במעלית לקומה החמישית ופנה ימינה לחדר
5122. הוא הכניס את כרטיס הפלסטיק לחריץ הדלת והניח את הלפ-טופ
למרגלות השולחן הקטן שבקצה החדר. הוא סרק במהירת את הפוסטרים
הממוסגרים שהיו תלויים על קירות החדר. ליבו עצר לרגע כשעיניו
חזרו להביט באחד מהם. זו הייתה תמונה של בחורה שחרחורת שוחה
בשלווה בבריכה קטנה וצלולה בליבו של יער בראשית פראי.
הוא נשכב על המיטה עייף ועצם עיניים. "בלילה הם כולם חולמים
אותו דבר", הוא הבין פתאום. "כל גבר בעולם רוצה את אותה אהבה
פראית ובתולית. לא משנה אם זה איש עסקים בחליפת שלושה חלקים או
סטלן על החוף בתאילנד. כולנו בלילה רוצים את אותה ג'ין. להיכרך
ביחד עם אותה חווה אימנו בגן עדן של יער ירוק וחייתי."

הכל קרה הרבה יותר פשוט ממה שהוא חשב.
הוא הביט לתקרה וחשב לרגע לחזור לכיכר הדאם לחפש את אותה בחורה
ירוקת עיניים. "לא", הוא הרגיש עייף מידי או אולי פחדן מידי.
במקום זה הוא לקח את הטלפון שליד המיטה וחייג את המספר היחיד
שהוא זכר בעל פה.