אני זוכרת את הדירה שלך, אבא, את הדירה הקטנה בבני ברק. אני
זוכרת את הספות שעליהן היינו ישנים. לא היה לך כסף לקנות מיטה.
אפילו לא בשבילי, הבת שלך שבאה לבקר כל סוף שבוע שני. אני
זוכרת את המטבח... היינו מכינים חביתות כל שבת בבוקר ועושים
תחרות מי מסיים את שלו קודם. תמיד היית נותן לי לנצח. אני
זוכרת שרציתי כל כך לשנוא אותך ולא הייתי מסוגלת, אז הוצאתי את
זה עליי. שנאתי את עצמי. שנאתי את אמא. שנאתי את כל העולם. אבל
לא אותך - אתה קדוש, אתה מעליהם. אתה הכי חזק והכי טהור, אתה
קדוש.

כשברחת לדת ברחתי גם אני. סטיתי לכיוון האמונה והתפילה. אולי
התפללתי שהכאב יפסיק, אני כבר לא ממש זוכרת. אני זוכרת את
עצמי, הילדה הקטנה שהסתובבה לכל מקום עם סידור, כדי להתפלל כל
היום. אני זוכרת שהיית גאה בבת הקטנה שלך, שהולכת נגד ''הדרכים
הרעות של אמה החוטאת''.

אני זוכרת שכל המשפחה שלך הייתה מספרת לי שאמא שלי היא השטן.
שהיא ניצלה אותך בשביל הכסף ואז העיפה אותך. אני זוכרת שרציתי
להאמין בזה. רציתי לשנוא אותה. רציתי כל כך. לא סמכתי עליה אף
פעם... אולי גם לא אהבתי. לא. כן אהבתי. אוף... אני לא יודעת.

אני זוכרת שמול דלת הכניסה לדירה הקטנה שלך היה שולחן. שולחן,
סתם שולחן. אני זוכרת שמבפנים הוא היה שחור. שולחן מפלסטיק
קשיח, וארבעה מוטות ברזל בצבע בהיר. אני לא זוכרת באיזה צבע
היה השולחן... אני חושבת שהוא היה ירוק. כשיושבים מתחת לשולחן
לא באמת זוכרים מה הצבע שלו. אתה יודע מה כן זוכרים, אבא?
זוכרים את הקור. את הקור המקפיא שמצוי שם. לשבת על הרצפה שעות
על גבי שעות. אתה יודע מה עוד זוכרים, אבא? זוכרים את הצעקות
שלך... זוכרים את רגשות האשמה שניסית לעשות לי, שהצלחת. זוכרים
שאסור לבכות - כי אז אבא יהיה עצוב וירגיש אשם... זוכרים שאסור
לדבר - כי זה מפריע לאבא. זוכרים את הקולות... כן, הייתי שומעת
קולות. הייתי שומעת את הקול של אמא, מדבר אליי, לוחש אליי, שר
אליי. אני זוכרת שהייתי שרה לעצמי בלב, שעות... הייתי ממציאה
סיפורים, אגדות... מדמיינת שאני במקום אחר.

אני זוכרת... בעצם, לא ''זוכרת''... אני יודעת, אני מרגישה...
אני שומעת אותך צועק בשנתי. בחלומות. אני רואה את הצל שלך...
אני רואה את היד שלך... אני רואה את המגע שלך, אבל לא באמת
מרגישה אותו.

אני זוכרת שהיה יום, כשהייתי בכיתה ד', שרצית לבוא לקחת אותי
מבית הספר... לקחת אותי אליך ולא להחזיר אותי לאמא יותר. אני
זוכרת שאמרת שאתה תדבר עם שופט והוא ייתן לי להישאר אצלך. אני
זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול. אני ניגשתי למחנכת שלי,
גלית, ואמרתי לה, בלי למצמץ אפילו - ''גלית, אם מישהו מגיע
לבית הספר ואומר שהוא אבא שלי, תקראי לי. תני לי לשבת איתו
קצת... ובינתיים תתקשרי למשטרה, אני לא רוצה שהוא ייקח אותי
מפה''. אני זוכרת שהיא הייתה המומה ממני. היא הסתכלה לי
בעיניים... ואז פשוט אמרה לי ''בסדר, חמודה''.

סיפרו לי שהייתי חזקה.

כשהייתי בת שנתיים בערך ואמא תבעה אותך לשלם מזונות - אתה
ברחת. הגיבור החזק ברח לעשרה חודשים בארצות הברית. לשבור את
אמא. במשך כל אותם החודשים אמרתי לאמא ולסבתא שכשאתה תחזור אני
אעמוד מולך, אני אגיד לך להפסיק. הייתי בת שלוש. הייתי בת שלוש
כשחיכינו לך בשדה התעופה ביום שחזרת. הייתי בת שלוש כשנעמדת
מולי... הייתי בת שלוש כשנעמדתי מולך בחזרה, ולפני החיבוק,
לפני ה''שלום אבא, התגעגעתי'' פתחתי את הפה ואמרתי את זה.

''בלי ריבים ובלי צעקות''.

הייתי בת שלוש.