כל כך קר...
ארבע לפנות בוקר הקפצה, מה המפגר הזה חושב?
אתמול בלילה עשינו עוד אחד מהמסעות המיותרים האלו, 16 ק"מ + 3
ק"מ אלונקה.
מה הוא חושב לעצמו, בגלל שאני לא בגדודים אני צריך לעמוד
עכשיו, אמצע חודש דצמבר המזדיין, עם מדי ב' בהקשב במסדר?
אז נכון, לא יורד גשם, אבל השלוש מעלות שבחוץ, אחרי שעוקרים
אותך באכזריות מהשק שינה החמים, זה פשוט אכזרי...
חייל יותר טוב?
קשה באימונים קל בקרב?
קשה יש רק בלחם ובלמטה של הקרמבו?
מי המורעל שהמציא את הסיסמאות האלו!?

מישהו יכול בבקשה להסביר לי למה התנדבתי לחרא הזה, למה לא ללכת
למודיעין, למה לא ללכת למשהו שהוא לא חרא, למה לישון באוהלים
שנה שלמה בבסיס נידח בדרום הארץ, ללכת מכות בשביל להיכנס לרכבת
ביום ראשון לפנות בוקר, ולהתפלל שלא ידפקו לי שעה ביציאה על זה
שחסר לי כדור או שניים בקנה.
ועוד לא האימונים עצמם...
מה חשבתי לעצמי?

גאוות יחידה... כן אה
לקבל אחרי שנה ארבע סיכה מצ'וקמקת ואגרוף גאה מהמפקד שעד שבוע
קודם טרטר אותך על זה שהכומתה שלך הייתה מצ'וקמקת.
ואחרי כל החרא הזה לחרוש מחסומים באיזה בסיס נידח ובכפר נידח
באזור נידח של הארץ, שאני בכלל כבר לא בטוח אם הוא שלי או לא.

כל כך קר...
אני מנסה עכשיו להקשיב למה שהמפקד מנסה להסביר לי אבל רק קללות
רצות לי בראש, אלה חוסמות את כל מה שהוא מנסה להגיד.

זה קור שרק אנשים במצב הזה יכולים להבין, זה לא קור שאם
מוסיפים עוד מעיל או סוודר זה יהפוך לנעים, ממש לא, כל כך קר
שאתה מרגיש שהבפנים שלך קפוא, ועד מגיע למסקנה ההתאבדותית
שהדרך היחידה להעביר את הקור הזה היא לישון, וגם אם לא לישון,
אז בטוח לא לעמוד בדגל ש'ק במסדר.

והחלופיות?
8-5 בקריה, מזגן מפוצל, מפקדים שמנים ונחמדים, ארוחות ערב
בעזריאלי, מיליון חיילות שרק מחכות לחייל החמוד הזה שיזהה את
הגוף המהמם שהמדים הירוקים האלו מסתירים.
אבל לנו יש משק"ית ת"ש נהדרת, 240 קילו של אהבה צרופה לשטן
ולכל מה שרע בעולם הזה.
וגם אותה הייתי עושה...

או אז מגיע הרגע שהדבר היחיד שאתה רוצה בכל העולם כולו וחזרה
זה לא להיות בבסיס, לא להיות בחרא, להיות בבית, רק לעשר דקות,
רק להריח את הריח הזה שיש רק לבית שלך, והמחשבות מתחילות
לעלות:
לאכול קצת גיר, לדחוף קצת סבון לעין, לעטוף את היד שלך בתפוח
אדמה ולשבור אותה.
אתם יודעים.

עזוב, זה חוויה, משהו שלוקחים לכל החיים, משהו שאין לאף אחד
שעשה טירונות 02 מקוצרת.
ואתה משרת את המדינה!
ואם אתה לא תעשה את זה, אז מי?
ואז מה שדווקא הג'ובניקים מ8200 עם המזגן על חימום והכוסיות
שמכינות להם קפה יוצאים עם מקצוע ורכב צמוד ו"מספורת" של 5
ספרות שנה אחרי צבא.
לך יש סיפוק.

ועכשיו האידיוט מתחיל להריץ  אותנו, 3 בלילה, 4 מעלות, 5 אנשים
רצים באמצע החושך, אני מסתכל לצדדים וזה מכה בי כמו M16  ארוך
בזמן שאני ישן באוטובוס, לא ב8200, לא בעבודה של ה5 ספרות ולא
בשום מקום אחר בחיים, אני יצליח למצוא כאלה חברים.
אנשים שראו אותי ברגעים הכי טובים שלי - כשמשכתי אנשים לאורך
מסעות ולא ירדתי מהאלונקה למרות שהכתף כבר מזמן התחילה לדמם,
וגם ברגעים הקשים ביותר שלי, כשלא הסכמתי לצאת מהמיטה באותו
בוקר מקולל או כשהתעלפתי באמצע הסתערות על הגבעה והחוליה הייתה
צריכה לפתוח אלונקה ולפנות אותי רגלית כמעט עשרים קילומטר.

חברים כאלה, מוצאים רק פה, וחברים כאלה, חשובים יותר מכל מזגן
או שעת שינה, החברים שלך, הם מי שאתה.