יו איך הבהלת אותי... הלב שלי קפץ בשניה שראיתי אותך עומדת
במטבח בחושך.
עוד כמה שניות של התאוששות מההלם והצלחתי לראות מבעד לחושך
ולערפול של הלילה שהעניים שלך נוצצות ודמעה נוצצת אחת זולגת
במורד הלחי שלך אל הצוור ולחזה שלך.
ואז שמתי לב שהחולצה שלך מלוכלכת וקרועה ואת מלאה חבלות בכל
הגוף.
הג'ינס הצמוד שלך משופשף ומגלה שריטות לאורך הרגליים שלך ונעל
אחת  חסרה לך.
את מסתכלת עלי בפחד כאילו אני הולך לפגוע בך, במבט של פחד ושל
בלבול.
וכל כך שקט כל כך שקט שאני שומע את הלב שלך עד אליי.
ופתאום את צורחת כל כך חזק אההה
ואת לא מפסיקה ולא נרגעת וצורחת וצורחת וצורחת ואני עומד שם
כמו גולם לא יודע מה אני מרגיש או מה אני חושב רק מביט בך
ומביט בך.
בוחן את העצמה שלך את המבט שלך את היופי שלך את כמה שאת
מלוכלכת ואני לא יכול לדבר.
פתאום את מזנקת עלי מחבקת אותי כל כך חזק ואני יודע שאת רוצה
שאני אחבק אותך שתרגישי בטוחה שתהי קרובה אלי.
ואני לא יכול. זה הכל התחיל לפני שבוע היינו בדרך לאילת נסענו
באוטו והיה שקט.
ידעתי כבר כמה זמן שמשהו בקשר שלנו לא בסדר שאת השתנית או שאני
השתניתי ולא יכולתי עם ההרגשה שלך יותר.
אז עצרתי את האוטו איפשהו ליד באר שבע.
"מה יש לך? מה קרה? את לא אוהבת אותי יותר? מה עשיתי לך?"
"כלום"
"אל תשתקי לי עכשיו דברי איתי"
עזוב אותי כבר לא עכשיו בבקשה רונן לא עכשיו"
"צאי מהאוטו נמאס לי אני חוזר הביתה".
ואז את יצאת בשקט והלכת לך...
ואני מתוך העצבים הסתובבתי והתחלתי לסוע חזרה לחיפה בלי להביט
בך חזרה.
שבוע לא שמעו ממך שבוע ישבתי ובכיתי בבית מה עשיתי איך עשיתי
את זה אני אוהב אותך ורוצה אותך חזרה איתי.
שבוע של סבל של יסורי מצפון של הגרוע מכל.
והנה פתאום באמצע הלילה  את עומד במטבח שלנו צורחת מחבקת אותי
ופתאום כל הדאגה של השבוע האחרון נעלמת ושוב פעם פשוט לא אכפת
לי ואני לא יכול לזוז.