כאב שרוצה להתפרץ, להשתחרר,
להבין את מה שכואב, ולא לפחד
כמו שאת עושה כל פעם.
להבין מי את, מה את רוצה
ולהפסיק לכעוס - זה לא יוביל אותך לשומקום.
את לא יודעת בעצם כמה את דפוקה,
וכמה את צריכה לשלם בשביל להיות נורמלית.
את כל-כך חכמה, כל-כך
וכל-כך כועסת, כל-כך
את מתרצת את הכל בהתבגרות, ובתקופות,
אבל בעצם זה פאק שלא יילך.
את רואה, את רואה כמה זה פוגע בו.
סטירה מצד אחד ונשיקה מצד אחר,
ועדיין, אין לך את האומץ
להגן על שניכם.
לקות מנטלית, לקות רגשית
וזה הכל באשמתה.
את רוצה לבכות, להשתחרר
ללמוד לאהוב.
אבל הראייה שלך על אהבה
היא בלאגן אחד שלם,
ושלא נתחיל לדבר על בן-זוג.
את בלאגן אחד גדול
מבפנים ומבחוץ,
ואל תבכי, קטנה,
תעצרי הכל בפנים. תנשמי עמוק, ותחזירי במבט.
היא פוגעת בו, דופקת אותו,
איך היא לא שמה?
היית רוצה לשנוא אותה כל-כך,
היית כל-כך רוצה להיות מסוגלת להפרד ממנה,
ואת אוהבת אותה כל-כך.
מנוגדות שתיכן.
מפחיד אותך לראות
כמה את דומה לה, ובאותה נשימה -
גם כמה שונה.
אולי דווקא בתלות בה, התלות הזאת.
לעוף, לרוץ, לצחוק, לאהוב, לבכות, לרטון, לכעוס, לחיות, לדאות,
לראות, לחבק, לנשק, לזיין
ולעשות הכל ללא פחד.
להתרפא, אם יהיה לך מזל.