יושב בבית מלון. מחכה...
כל חיי אני בבית מלון.
אני כבר מרגיש כאילו נולדתי באחד.
אומרים שכולם שונים, כל חדר שונה בגודלו, המיטה שונה. יש נוף,
אין בריכה. מגרש הספורט בחוץ הוא אולימפי. חדר הכושר הוא רק
מכונת ריצה מול טלוויזיה. מה זה באמת משנה, הא?
טוב. זה משנה סה"כ קצת. משנה אם יש מיטה גדולה או קטנה. אה,
וגם יש מקום למזוודה. הייתי בבתי מלון שמה שנכנס לחדר זה אתה
או המזוודה. אחת מהעבודה שלי כינתה את החדרים האלה בזמנו "חדר
אנה פרנק" אבל זה עוד בסדר. היא התכוונה לחדרים שיש בהם
מכתבה... מאז היו מקרים שהחדרים היו גם בלי זה. בלי מקום
למכתבה - גודל קופסת גפרורים ועוד מצפים שאתה עוד תיכנס...
אה, כמעט שכחתי. אני מחכה כבר יום שלם, אולי כבר יומיים? לא
בדיוק שם לב לזמן. יום הוא לילה. לילה הוא יום... הכל עובר פה
כל כך מהר...
אני מחכה למשהו? אה, כן, אני מחכה לחזור הביתה...
מחרתיים יש מבחן (או שזה כבר מחר? אני כבר לא יודע איזה יום
היום).
מבחן שאומר אם אני ממשיך ללמוד או נשאר במקום שבו הזמן פוגש
בחלום והוא בוהה בך חזרה. נשמע מוזר, לא? זמן בוהה... זה רק
מסביר כמה הוא כבר משועמם... הוא אינסופי והוא מסתכל עליך
בפרספקטיבה ואומר שאתה סתם מבזבז אותו... מוזר - זמן מדבר.
יושב בבית מלון, יושב בחדר. פריז. שותה יין אדום ומחכה. עוד
יומיים מבחן ואני סתם יושב, כוס יין ביד וחושב... הזמן אומר לי
שהוא משועמם ממני כבר ושאני מבזבז אותו... וואלה - הזמן
מדבר...
יושב בבית מלון בפריז בחדר. היין כבר נגמר. גם ההמתנה.
אני הולך הביתה!
הגעתי הביתה... אני מוזג לעצמי כוס ויסקי מהבאר. הולך לשבת מול
המחשב...
יושב בבית מלון... יש פתק מהחדרנית - "אל תשכח להוריד כביסה -
יש לך השכמה למבחן מחר - טיסה ב-21 ללונדון לא לשכוח..."