כל שחקן מכיר את התחושה הזו. אתה עומד מול מדף עמוס לעייפה
במשחקי מחשב/ פלייסטישן 2. הקופסאות צבעוניות, התמונות על גבן
מבטיחות גרפיקה מדהימה ומלוות בכתוביות מפתות: "המשחק של
השנה", "משחק פורץ גבולות". אב מתלבט, מסייר בהיסוס לאורך
המדפים, הוא מחפש מתנת יום הולדת לבנו. מוכר חלקלק מפזז סביבו,
מציף אותו בקופסאות והמלצות. אתה יודע שהאריזות הצבעוניות,
התמונות הנהדרות והמילים המפתות נועדו עבורו ולא עבורך. אתה
יודע שהן המחשה נהדרת לקנקן מבריק שמכסה על תוכן דל. אם הוא
היה שואל אותך, היית מסביר לו שהתמונות על גבי העטיפה לקוחות
ברובן מסרטי הוידאו המשולבים במשחק ולא מהמשחק עצמו, שגם אלה
שהן אכן מסכי משחק צולמו ממסכו של מחשב רב עוצמה ושבכל מקרה
מתמונות דוממות לא ניתן ללמוד דבר אודות האנימציה, שהיא הרבה
יותר חשובה מהגרפיקה עצמה. היית מוסיף, שהכתוביות המפתות הן
שילוב של חומר שיווקי מוגזם וברובו מופרך, וציטוטים חלקיים
ומגמתיים מאוד מכתבות שסקרו את המשחקים, ובקשר למוכר... טוב
הוא רק רוצה למכור. רב הסיכויים שהוא עצמו לא שיחק אפילו
בעשירת מהמשחקים עליהם הוא ממליץ בחום כה רב. זה לא שאין
משחקים טובים, יש, אבל כל כך מעט. בעמדך מול המדף אתה חש צביטה
קטנה של אכזבה.

הזמן עף מול המסך. הרגע קמת מהכיסא לאחר שלוש שעות משחק
רצופות. השעון מראה שתיים לפנות בוקר. כל כך מאוחר? אתה מתמתח,
מבין לפתע שאתה עייף וקצת רעב. לא משנה.
הבית שקט ואפל, כולם כבר ישנים. אתה נשכב במיטה, מתכסה בשמיכה
ומחייך לעצמך. אתה ההאקר, ה"גיימר", האשף. כשאתה משחק במשחק
שאתה אוהב, אתה מרגיש עצמך. אתה רץ עם הגיבור, לוחם לצדו, אתה
הוא. אתה מתהפך ועוצם את עיניך. המחשבה האחרונה שחולפת בראשך
לפני שאתה נרדם היא על הפעם הבאה שתשחק. אחרי הכל, העולם שוב
בסכנה, ואתה תקוותו האחרונה.

יש לך חיים גם בעולם האמיתי. לפעמים כשאתה מטייל בלילה, מביט
בעולם מגוף ראשון, אתה מרגיש כמו בתוך אחד המשחקים. התמונות
שנקלטות בעיניך נראות לך כמו גרפיקה ממוחשבת מהממת במורכבותה
ויופייה. הכל מתעורר לחיים: המכוניות החולפות בכביש, עלים
מרשרשים ברוח, צללים בהירים וכהים, הצל שלך ההולך לפניך, משנה
גודל וצורה. "יום אחד יהיה משחק שיראה ככה", אתה חושב לעצמך.
יש פעמים שאתה תוהה. האם אני מתחבא מהעולם? האם המחשב, המכונה,
הוא החבר שלי? זוג מחובק חולף על פניך ברחוב ואתה חש קנאה. אתה
נזכר בחבריך לכיתה, אלה שחושבים שאתה פריק של מחשבים, יורם.
"חבורה של טיפשים", אתה חושב לעצמך, "לא אכפת לי מהם". באיזשהו
מקום, למרות שלא תודה בכך, אתה מקנא בהם. זה נכון, הציונים שלך
טובים משלהם, הידע שלך רחב משלהם והאצבעות שלהם כל כך איטיות
שזה פשוט עלבון, אבל כשהם פונים אליך, אתה לא יודע מה לומר.
עצם הנוכחות שלהם בסביבה מלחיצה אותך. הם כל כך בטוחים בעצמם
(טיפשים), נראים טוב (שטחיים), נהדרים בספורט (אתה הרי בכלל לא
אוהב ספורט), מבלים (משעמם), והבנות אוהבות אותן (???). משהו
בך יודע, שבעולם האמיתי, הם חיים הרבה יותר ממך, וזה מכאיב לך
כל כך. אתה אומר לעצמך שאתה לא מבין למה או איך זה יכול להיות.
אתה מסתתר מאחורי מסכים של ציניות וביקורתיות, הופך את עצמך
למומחה בעולם הדיגיטלי, מפנה עורף לאלה שאתה משתוקק להיות אחד
מהם, ולא יודע איך. בלילות אתה מתפלל שתהיה לך חברה. בסופו של
דבר אתה תבין. פשוט פחדת כל הזמן. היית משותק מפחד.

יש לך חברים. אתם מדברים בעיקר על משחק המחשב האחרון שיצא, או
על זה שעומד לצאת, ועל החידושים האחרונים באינטרנט: תוכנות
מגניבות שאפשר להוריד, סיפורי צ'טים, אתר פורנו חדש. כשאתם
נפגשים אתם יושבים יחד על המחשב. כשאתם יוצאים זה כמעט תמיד
לסרט. אתה שמח ועצוב שיש לך אותם.  שמח, כי איתם אתה מרגיש
פחות בודד, ועצוב... עצוב כי כשאתה מביט בהם אתה נזכר מי אתה.

אתה שוב בחנות, תר אחר משחקים חדשים. המוכר עסוק ב"לעזור" לאבא
אחר, הפעם אחד שרוצה מחשב טוב ולא יקר, ולא מבין שהמחיר
האטרקטיבי שהוא מקבל הוא תוצר של רכיבים זולים ולא איכותיים.
אם הוא היה שואל אותך... אם...
ימים רבים כבר חלפו, רבים יותר עוד יחלפו. החיים האמיתיים, כמו
הממוחשבים מלאים בהפתעות ואכזבות. בסך הכל, הכל בסדר גמור. אתה
האשף, אתה היורם, אתה בן אדם. אני הייתי כמוך. במובנים רבים
אני עדיין.