"אני שונא אותו!" ככה מתחיל ומסתיים מכתב ההתאבדות שלו. למרות
הכעס שלי עליו, אני לא יכולה להאשים אותו. מה הוא כבר יכל
לעשות? הוא לא הצליח כבר לדבר, המילים פשוט נחסמו לו. כאב לו
כל כך ובכל פעם שעברתי לידו הכאב חדר לתוכי עד שדמעות כאב
ותסכול היו זולגות על פרצופי. אני מאשימה את עצמי, שלא צעקתי
מספיק בקול. הייתי צריכה לצרוח להם באוזניים "תעזרו לו כבר!",
אבל אני רק לחשתי להם. היו זמנים שכן צעקתי, אולי לא חזק
מספיק. אמרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע "הוא בסכנה!" חלק ניסו
לעזור לו... אבל כולם נכשלו. היה לו מבט כזה מסכן, רציתי רק
לחבק אותו. הייתי מוכנה לחבק אותו שבוע שלם אם רק היה מוכן.
אני זוכרת שחיבקתי אותו, אני מחצתי את גופו אל גופי והוא רק
היה מניח עליי יד ברפיון ואחר כך היה מביט בי במבט מתנצל. כאב
לי כשראיתי אותו יושב ברפיון שרירים, כל גופו נשפך על כיסא
הפלסטיק הלבן. הוא היה אוכל הרבה אבל גופו היה תמיד רזה, כאילו
לומר לו "תראה, גם בזה אינך מוצלח". אני לא יודעת אם אהב אותי.
הייתי מציקה לו... בכל פעם שהייתי איתו נהפכתי לילדה קטנה.
במקום לתפוס עמדה ולהיות הבוגרת שבינינו, הייתי יושבת לידו,
מתגלגלת בצחוק ילדותי. לפני כל מעבר חציה הייתי תופסת את ידו
בחוזקה שיגן עליי (או שמא אני עליו?). במקומות עם הרבה אנשים
הייתי נצמדת אליו, מפחדת שאם אני אפנה את מבטי ממנו הוא ייעלם
לי. בחודשים האחרונים הוא היה שותה הרבה ומעשן הרבה. בעצם זה
כל מה שעשה... אפילו בבית הספר תמיד היו לו קופסת סיגריות
ובקבוק בירה או וודקה (תלוי במצב הרוח). אף פעם לא תפסו אותו,
עכשיו אני מצטערת על זה. אני מעבירה תסריטים בראש, איך השומר
תופס אותו ועושים לו אלפי שיחות וכולו מתבאס שמכריחים אותו
ללכת לפסיכולוג. איך תופסים אותו והוא ניצל. היה לו גוף מקסים,
גבוה ושרירי. הכי אני אהבתי את העיניים שלו, ירוק עם שבבים
כחולים, ההיפך ממני. אני לא זוכרת שמצאתי את הגופה שלו, אני רק
זוכרת הרבה דם ואת עצמי צועקת. צעקתי הרבה... נפלתי על הרצפה
ומיררתי בבכי. בהלוויה צרחתי על אבא שלו (אם אפשר לקרוא לו
ככה): "הכל באשמתך! אתה רצחת אותו! רוצח ! רוצח!" המניאק רק
שתק, אפילו לא הסתכל עליי. אני זוכרת במעורפל את הברושים
ושמונה ידיים שמחזיקות אותי. המכתב שלו, המכתב שהוא כתב לי,
כולו מקומט אחרי שקראתי אותו אלפי פעמים. פחדתי שזה יקרה.
למרות שדיברנו על זה הרבה ולמרות שהוא אמר שמי שמתאבד הוא
טיפש. ידעתי שהוא תמיד חשב על זה. הלחץ שהפילו עליו היה מוגזם,
ציפו ממנו שהוא יהיה מושלם והוא היה בסך הכול בן אדם. בימים
האחרונים שלו הוא היה בוכה בלילות, ככה מתוך שינה. הוא ישן
אצלי חודש, לפעמים על מזרון ולפעמים איתי במיטה. אני חושבת
שאולי אני רצחתי אותו, נתתי לו יותר מדי אהבה שהוא לא היה רגיל
בה. "בן 16 התאבד ביריית אקדח", ככה היה כתוב בעיתון. הם לא
כתבו שגם כל ידיו היו חתוכות ושאף אחד לו בא לעזרה, הוא פשוט
הוציא את האקדח והצמיד אותו. הוא בטח הרגיש את הפלדה הקרה על
החזה, כל גופו רעד כשהוא מישש את ההדק, הוא לקח נשימה עמוקה
ולחץ... ברכיו התקפלו ועיניו נפערו, דם עלה ונזל מפיו והוא צנח
לרצפה בשתיקה. לו רק באתי הביתה שעה לפניו... לו רק יכולתי
לצעוק מספיק חזק. הכול נעצר ונותר לי רק לשתוק ולנגב את
הדמעות.