היא הייתה אלגנטית למדי, שיער אפור אסוף ומסודר בקפידה, לבוש
מהודר ומבנה גוף נערי. כבת חמישים הייתה  וישבה בשורה הראשונה.
תמיד שם. תמיד לבדה. אני  כהרגלי ישבתי בשורה שלפני האחרונה,
וחשתי אי-שקט מחלחל בי אל נוכח ה"עליהום"  שעשה בה קהל
המשתתפים בהרצאה.
גם הערב, כבכל יום ג', נסעתי ל"בית ציוני אמריקה", שם התקיימה
סדרת ההרצאות. הנושא:  "אסרטיביות". הקורס יוכר לי ל"גמול
השתלמות", ואם ארכוש לי גם קצת אסרטיביות, בוודאי לא אצא
נפסד.
כבר בהרצאה הראשונה, היא שאלה שאלה אחת יותר מדי, וכבר אז
שמעתי מסביבי רטינות של אי נחת:  "היא מפריעה!", "מה היא
מבלבלת?", "מנדנדת". בהרצאות הבאות סבור הייתי  שכבר תחשוש
לשאול, מאימת הקהל הזועף. אבל היא?  היא עשתה בדיוק את ההפך.
ידה  מונפת הייתה באופן כמעט קבוע, תובעת בלהט את זכות הדיבור.
היא אף לא היססה להיכנס בדברי המרצה בשאלה כזו או אחרת, או
סיפרה על איזה מעשה, שמתקשר לדעתה אל הנאמר.
עם הזמן, הפך הרחש האחיד, הלא נעים של הקהל  יותר ויותר גבוה,
אגרסיבי וחסר סבלנות. בשלב מסוים יכולת כמעט לחוש כעין  גוש של
איבה בלתי מוסתרת, העובר בין האנשים ומטלטל אתם. מדי פעם הוקצה
זמן לשאלות הקהל וכשהצביע המנחה לעבר זרועה המונפת, כדי לתת לה
את רשות הדיבור, פרצו בקהל קריאות רמות וקולות צחוק, עוד בטרם
פצתה את פיה.
והיא? כאילו כלום, ממשיכה במין נחישות לא מובנת, כאילו
"דווקא", כנאבקת על זכויותיה הנגזלות. הבטתי סביבי, רובם בני
אדם רגילים למדי, אלא שנתקפו במעין דיבוק של כעס, הומים ככוורת
של דבורים, מלאי חמה כבושה. כמה מהם כבר ויתרו לחלוטין על
שאריות האיפוק האחרונות וקראו בקול קריאות כמו:  "תבלמי כבר
נודניקית!",  "לכי הביתה!", "נמאסת כבר, נמאסת, חסר לך בורג או
מה?". נראה היה כאילו עברה אישיותם איזה שינוי יסודי. ברור כי
במעמד אחר לא היו מעזים לפנות בפומבי ובצורה שכזו לאדם הזר להם
לחלוטין. "דמה הותר" הרהרתי ביני לבין עצמי. מעכשיו הכל יהיה
לגיטימי.
ואני, לבי התכווץ בי, התקשיתי לצפות בהשפלתה המביכה של
"האפורה"  - כך קראתי לה מתוך אינסטינקט. בייחוד העיקה עלי
תגובתה שלה, ממשיכה בשלה, בלתי מתייחסת, כאילו נמצאת בתוך איזו
בועה אטומה ואינה חשה בלינץ' האימתני המאיים לרמוס אותה. משהו
בתוכי קלט, כי המעבר לאלימות של ממש יהיה כמעט בלתי נמנע,
ובקרוב. קרוב מאוד. מעולם לא צפיתי במחזה כזה קודם לכן. תחושת
סכנה מתקרבת הציפה אותי. כן, אני הייתי בעדה, בעד ה"אפורה"
שלי, אבל מה אוכל לעשות? חששתי לפנות אל היושבים לצדי ולהביע
את דעה. פחדתי. לא רציתי לעמוד גם אני  במסלולו ההרסני של הכעס
המתגלגל הזה. כמתוך חלום עלו לנגד עיני מחזות מטושטשים מילדותי
הרחוקה. הנה קבוצת ילדים גדולה מקיפה אותי, צוחקים בלעג,
צווחים בקול את שמות הגנאי, שהיו שמותי. יורקים בי. מישהו מכה
בי בעורפי ומביט הצידה מעשה תם. רוצים הם שאגיב בכעס, שאכה,
שאבעט ואקלל. או אז יוכלו להסתער ולעשות בי שפטים. ואני פוחד.
פחד מוות. פחד העלבון.
אני ננער ומביט אל הבמה. במרכזה, אל מול המיקרופון, עומדת
המרצה התורנית: מומחית לפסיכולוגיה קלינית, מבית הספר לרפואה,
שחרחורת דקה ושברירית כמו אנקור חסר ישע. מנסה להיאחז נואשות
בטקסט שלה, לברוח מן המציאות המביכה, להתעלם מכל המתרחש בקרב
הקהל. מקווה איכשהו שהעניינים יחזרו למסלולם לבד, שולחת חיוך
מתנצל, נבוך, אל הקהל, כמבינה אותו, כאומרת: אני פה רק בשביל
להרצות, אתכם אני, כמותכם גם אני. אגמור הרצאתי, ואחזור בשקט
לביתי, אל נא בזעמכם, לא אני היא הכתובת. קטנה אני וחלשה.
קצת יותר אסרטיבית ממנה, כך נדמה,  הייתה המארגנת של הקורס,
דליה שמה. בזמן ההרצאות  יושבת הייתה בפאתי הבמה, מאחורי שולחן
קטן, רושמת לעצמה מין רשימות ברוב חשיבות. תפקידה הוא להציג
בכל פעם את המרצה התורן ואת מעלותיו, לתת תמצית קצרה של הנושא
בו ידון,  ומן הסתם לעסוק גם בשאר עניינים של אדמיניסטרציה.
מפעם לפעם, רומזת הייתה למרצה רמיזות, כגון: "כבר זמן להפסקה",
"נא להתקרב יותר למיקרופון", וכיוצא באלה הערות, והכל במין
תנועות קטנות וזריזות, מעשה בקי ורגיל ובעל הבית. ברם דווקא
כעת עסוקה היא לחלוטין בענייניה, ומבטה הקפוא לא מסגיר עניין
כלשהו במתרחש באולם. אולמה.
ואילו "האפורה"? האפורה עדיין ממשיכה בשלה, מניפה את ידה
תכופות, להוטה לרשות הדיבור, ומשלא נענית, פותחת בכל זאת במה
שמציק לה, שאלות יש לה, קושיות, תהיות יש לה, והיא צריכה לדעת,
להבין. חייבת. וכל זאת כשברקע נשמע קולו של הכעס המתגבר, שהפך
בינתיים מצעקות וקריאות ביניים בודדות, לרעם אחיד, עמום ומהדהד
עולה וגובר, כמו מקהלה מבשרת רע, כמו רחש שרשרות של צבא טנקים
רועמים בדרכם לדרוס את היעד. והיעד, הלא זו היא ה"אפורה",  
נתונה לגמרי בעולם משלה. עולם אחר.
אז החלו לעופף חפצים. פחית משקה ריקה למחצה חצתה בקשת נמוכה את
חלל האולם ונחתה  בקדמת הבמה המוגבהת, סמוך למקום ישיבתה של
"האפורה", מתגלגלת ומשמיעה קרקוש מתכתי עמום, חלול, פולטת
מקרבה שאריות נתזי משקה עכור, ומיד, כוס  של פלסטיק במעין
ריחוף איטי קליל וגנדרני, מלווה  בשיירי תפוח עץ נגוס למשעי.
זה האחרון פגע בכתפה.  היא הסתובבה בבעתה, וקמה רועדת כולה.
עצרתי את נשימתי. לחלוחית החלה מתגנבת לזווית עיני. לעזאזל! מה
קורה פה?
המרצה, שעד עתה התעלמה בכל כוחה מהנעשה, נשתתקה בתדהמה והחלה
נסוגה אל ירכתי הבמה, שולחת מבט של תחינה לעזרה  אל המארגנת,
הספונה עדיין מאחרי מכתבתה הקטנה,  אך נראה היה כי סוף סוף
הואילה לצאת משלוותה המעושה. היא קמה מכסאה לאט, בסמכותיות,
ובצעד נמרץ ובוטח ניגשה אל חזית הבמה, אל המיקרופון. שקט משתרר
באולם.  הנה, אני חושב, הנה מגיע הסוף לכל המחזה המביש הזה.
להפתעת הכל, היא כלל לא נעצרה אצל המיקרופון, אלא עקפה אותו
והמשיכה קדימה עד לשפת הבמה ממש, מתכופפת לפנים, אל מול פניה
של "האפורה" שעדיין עמדה כהלומת רעם, ואמרה בקול נמוך ותקיף
שנשמע היטב ברחבי האולם: " גבירתי, אני מבקשת אותך לצאת מן
האולם!" ה"אפורה" התבוננה בה במבט מבולבל, נראה היה כאילו כלל
לא שמעה את הדברים. היחידה באולם שלא שמעה. "גברתי, עזבי בבקשה
את האולם!!" חוזרת ואומרת המארגנת, מטעימה כל מילה בטון מאיים.
אבל ה"אפורה" עדיין נטועה במקומה, משוללת לחלוטין יכולת
לשמוע, או לדבר. המארגנת מרימה את קולה, כמעט עד לצווחה: "
גברת, אם את לא עוזבת מיד אני קוראת לסדרנים!!".
חשתי מושפל כפי שמזמן לא הייתי. שוב חזרה אלי אותה תמונת ילדות
פצועה. סביבי הילדים, יורקים בי, מכים, מושכים בשערי, תולשים
כפתור מחולצתי, משהו לא מזוהה פוגע בצווארי, אני כבר לא פוחד.
עכשיו אני מכווץ כולי, מנסה לשווא, בכל כוחי לעצור את הדמעות.
אסור שיראו אותי בוכה. אסור. והנה נפתח מעבר בין שתי שורות של
ילדים. שמעון המדריך פוסע לכיווני בתקיפות. אני פונה אליו, אך
הוא רק אוחז בצווארוני, סוטר לי על לחיי בכל כף ידו הגדולה,
ופונה לצאת ממעגל הילדים גורר אותי אחריו, עדיין לכוד
בצווארוני בכף ידו הענקית.
ושוב אני ננער. לתמהוני אני מגלה כי לחיי רטובות לגמרי.
במהירות אני מנגב את הדמעות בשרוולי. ממילא איש לא ראני בכך.
כולם ממוקדים בנעשה בקדמת הבמה כמהופנטים. שקט באולם.
והנה  כבר נחפזו שני מתנדבים מטעם עצמם, יצאו מן האולם לרגע,
ומיד שבו, מושכים אחריהם את הסדרן הזקן והמנומנם, מסבירים לו
במרץ רב ובתנועות רחבות את פרטי משימתו. זה  האחרון זקף את
חזהו כמיטב יכולתו. חייב הוא להפגין את  סמכותו. הוא צועד
נמרצות אל עבר ה"אפורה" שלי הנטועה במקומה כמשותקת, אוחז קלות
במרפקה, ואומר בקול גבוה ובמבטא רוסי כבד: "גברת, אני מבקש
לבוא החוצה, תכף  ומייד!".  ניכר בו בזקן, שנזהר הוא שמא ייראה
כרכרוכי, למשרתו חושש הוא.  ה"אפורה" כלל לא התנגדה, כנועה
ומבוישת, הניחה לסדרן  להוליך אותה מושפלת במעלה המעבר, אל פתח
היציאה, לקול מצהלות ושריקות הקהל שנתמלא לפתע חיים.
רועד אספתי את התיק שלי. קמתי, ובבהילות פילסתי לי דרך החוצה
מתוך ההמון הצוהל, השנוא.  המכונית חכתה לי כתמיד, בחניון
הסמוך. בדרכי בחזרה לירושלים ידעתי שכבר לא אשוב לכאן יותר.