למה אני מרמה את עצמי ?
בכל פעם שאני מנסה לפתוח את הפה רק שטויות יוצאות - כל מיני
תהיות מוזרות שבלאו-הכי מעולם לא הגיעו רחוק מידי.

מביטה במראה, רואה מפלצת - לא אוהבת את מה שרואות עיניי.
מעדיפה לכסות הכל. להסתתר - לא להראות נוכחות. אך מתעלמת.
לא עושה כלום, לא מנידה עפעף, מתכחשת לעובדה שמה שנחשף מולי
אכן כך.
"בטח במציאות זה אחרת. בטח האגן יותר צר, החזה יותר גדול,
העיניים יותר גדולות והשפתיים חושניות מתמיד."
כן, כן - מספרת לעצמי סיפורים - מכניסה את עצמי לשקרים שלא
יודעת איך לצאת מהם, ומאשימה את עצמי בהכל.
מאשימה את המראה החיצוני שלי בכשלונות הפנימיים - הפחות
חומריים. מאשימה את החיצוניות שלי במה שהראש שלי טעה.
מתייאשת די מהר, לא מזיזה את העניינים - מחכה שהכל יסתדר
מעצמו. וכל יום הוא ה"יום שלמחרתו הדיאטה".