אל תוך מרחץ חום, מזיע לחויות שכבר היו לא נספגות, אבל עדיין
פרצו, חלחלו וניגרו מנקבוביות העור, התאספו טיפה לזרם כמו
במדבר השיטפון, התעורר עשהאל בקרוון, בחדר הפונה לדרום-מזרח,
פיו יבש, גרונו צחיח, פנימו קמל.
בלי לקרוא שעון, על פי בהירות האור וישירותו ועל פי כיוון
קרינתו ידע שכבר אמצע היום, צהריים של ממש, שקט מסביב. השקט
שהניח לו לישון עד השעה המאוחרת הזאת היה משום שנסתיימו
העבודות בקרוון. רק נשאר עוד לצבוע צביעה אחרונה, סידורים
קטנים, ניקוי כללי. לא קדיחות, פטישים וניסורים. לא משיכת חוטי
חשמל, לא חיבור צינורות למים חמים. שקט בקרוון כי את העבודה
העביר רן למקומות אחרים, אולי התחיל לממש את שפע התוכניות שהיו
לו לבנות כל מיני מתקנים.
עשהאל פקח ועצם ופקח עפעפיים כבדים, וכשהתבהר בראשו נזכר
בתוכניתו להמשיך היום בדרכו והרהר שדבר עוד לא נארז, מי יכול
לצאת לדרך באמצע היום ועוד אחרי התעוררות מיובשת שכזאת, הרגיש
שאין לו המרץ לקום. טוב, אז מה עושים עכשיו. לוקחים את הזמן
בהתרגעות ונשארים עוד יום?
התהפך לשכב על הגב, ידיו שלובות תחת עורפו וטיפת זיעה ממליחה
ועוצמת את עינו האחת, בהתה עינו הפקוחה בתקרת הטפט הצהבהבה,
נעצים מעוטרים בפרחי פלסטיק מצמידים אותה. בשכבו ככה בהה בתקרה
עוד עשר דקות, נוכח שהיא לא נמסה בחום כמותו.
בחלוף הדקות התגלגל וקם אל כיור הרחצה ונתקל במראה החדשה
שנתלתה שם, ממנה ניבטו אליו שקיות עיניו נפוחות משעות השינה
הרבות. לא להאמין באיזו קלות החלקת אל פינוקי מיטה וחדר, אמר
בלבו וחשב על מה שעומד לפניו עד שיהיה מוכן להליכה: אוסף של
פרטים קטנים. כמויות. אוסף פעולות לחזור עליהן, ומוטב כמו
שהראו לו, בסדר הזה בדיוק. עשהאל נזכר: כשהוא ואשתו עברו לגור
בבית שלהם, פרקו את החפצים, אמר לה "זהו, הפריקה האחרונה. זאת
הפעם האחרונה שפירקתי ארונות רק בשביל להקים אותם מחדש במקום
אחר. זאת הפעם האחרונה שהתלבטתי במדרגות עם מקרר. לא עוד צליחת
פרוזדורים עם שולחנות מוטים באלכסון, כשאני נזהר שלא לדפוק
פינות של משקופים". אמר: "מכאן אני יוצא קל, בלי כלום. רק עם
תיק קטן - לתחתונים".
כשאמר לה את המילים האלה, היו מאחוריו, מלבד עזיבת הקבוצה
והמעבר לכפר, גם המעבר מהכפר לעיר ומהעיר אחרי זמן קצר לעיר
אחרת, הכול על פי החלטת הוריו. ושנה אחר כך עבר ללמוד בתיכון
של הפנימייה, אחר כך הצבא, אחר כך דירות שכורות, וכל מעבר עם
כל הכרוך בו, האריזה, ההעמסה, הפריקה והסידור. הפרידה והניתוק
שגורמים לפנים מוכרות לשקוע אל תהום ההתרחקות והניכור. והפגישה
שהיא התחלה חדשה, סתר ותעלומה אופפים אותה, מחלחלים כעבור איזה
זמן שוב להיות שגרה שיש בה הכאב - לעולם בלתי צפוי - ויש בה
השמחה, בדרך כלל אין די בה. אבל כשאמר עשהאל את הדברים על תיק
ותחתונים, התכוון בעיקר להתקבעות, התקבעות שנוחלת נחלה,
התקבעות אוחזת שורש בכל מאודו חיפש, לא, הוא לא התכוון לעזיבה.
כאפשרות שמתקיימת הזכיר אותה.
ומול המראה אצל רן בקרוון, חשב עשהאל על מהלך התנחלותו בביתו.
איך שמח ומלא התלהבות נטע בוסתן שיניב פרי למינהו בעונות השנה.
העצים נבחרו כולם בקפידה. בירר על סוגים, מינים וזנים. התייעץ
מה מתאים. איך הם משתלבים. ירוקי עד עם נשירים. גבוהים עם
נמוכים. רחבי נוף עם צרים. טרופיים עם אירופיים עם
ים-תיכוניים. עמידים ליובש עם רגישים. הריח ומישש וטעם פרי
למצוא את החביב. איך שתל דשא מסוג חדיש. פיתוח אחרון. ירוק כל
השנה. צומח בצל ובשמש כאחד. צומח לאט, לכן כמעט אינו דורש
כיסוח - הרי עשהאל סובל מהצעידה אחרי המכסחה. וכמה נעים הדשא
הזה למגע. על הדשא הציב שולחן: לוח אבן כבד. שש מאות קילוגרם
משקלו. שישה בחורים לא נרפים נדרשו להציבו. נזכר איך זמן קצר
אחרי ההתיישבות קם לבנות מחסן בבלוקים כבדים ובמלט. בלי שידע.
לא היה לו כל ניסיון בעבודה הזאת. לפי החוש בנה. ואיך המחסן,
שדווקא יצא לא רע כל כך, נסתם במהירות בערמות של חפצים. מדוע
יש לשמור אותם? אבל למי יש זמן וחשק למיין ולהחליט לזרוק. שמים
במחסן בינתיים. הרי לתכלית הזאת עשינו אותו, לא?
נזכר שלא היה דבר שיסמן אף בסימן קטן את הריקון שיבוא עליו אל
תוך ההתקבעות הזאת, סוחב אותו אל דום שתיקה. האומנם. האומנם לא
ידע ולא ציפה. באמת לא רחשש דבר מה בסתריו הפנימיים זה שנים
הרבה? איך מהתנחלות ומהתקבעות, באחת, כמו פגז נורה יצא לטיול
הזה. רק שלא יעלה לו גורל של פגז בסוף המסלול הוא מקווה.
כמה זמן הוא כאן? והמעט שנדרש לקרות כדי שיגלה בתוכו סימנים של
קשיי פרידה מהמקום.
"ואפשר ש..." ולא השלים.
ננער מאצל המראה שמעל לכיור ואמר: "זאת רק אילוזיה, לא באתי
להשתקע כאן, לא עזבתי בית, לא דרוש לי מקלט, גם לא ברחתי
מאיש", ופתח בתנופה ידית בוהקת בוהק ניקל חדש.
את ברז המים פתח, לגם מלוא שקתותיו, התיז אל פניו, שפך על
ראשו, עד שטפטפו אל גבו העירום דרך כתפיו, סגר, התנגב ופנה
למטבח להכין ספל קפה. כשפתח את השקית תחב לרחרח, ניחוח הקפה
הטחון המריא אל מערות אפו, מבהיר את שאריות עשישות מוחו.
כשישב וספל הקפה ביד, דלת הקרוון פתוחה והחלון רוח נעימה
מתפלשת בעדו, נפל מבטו על ערמת המצרכים שהכין רן, וראה שבערמה
היה יותר מתשלום שכר עבודה, היא הייתה אוצר קטן שיספיק לאדם
אחד לזמן רב.
אז גאה החשק ללכת עוד היום. שוב לא הייתה בעיניו כל חשיבות לאן
יישאו אותו רגליו, רק בחר בכיוון דרום כי לשם יש מרחק רב יותר,
ואם כמו שהציע רן, לבסוף יגיע לשבטה, זה יהיה אחרי מסע גדול.
הוא ייצא אחרי הצהריים כשהשמש תיטה מערבה, קרניה ההולכות מזרחה
ייסעו שטוחות מסלול וארוכות, ילך בלילה, הוא יכול גם לרכוב.
לחניה ומנוחה יעמוד בכל מקום שיחוש, ויקבעו רק צורכי הגוף.
ככל שדגר על מחשבת הצעידה בלילה, מגלגל את בוץ הקפה בתחתית
הכוס והקפה רוקד לעיניו את ציור הקו המפותל העדין, ועשהאל מביט
דרכו, ככל שלבשה ממשות מחשבת צעידת הלילה, כך נמלא עשהאל
התלהבות. ההתלהבות נעשתה להתרגשות. להיות על הדרך רוח חרישית
שעוברת על מקום ומותירה בו סימן של אין. רוח בחוץ אבל בפנים יש
לה גוף. עד כדי רוח שטות. מתי בפעם האחרונה חווה רוח כזאת?
התלבש ויצא להכין את הכנותיו שהיו על פי ניסיון העבר קפדניות
במיוחד. ביתר תשומת לב, לכבוד הרכיבה הראשונה ריפד את האוכף,
וכשהכול נראה לו מוכן ורתום היטב, עבר ונפרד ואחר כך לקח את
לחמון והחל יורד.
האפלה עטפה אותו בתוך זמן קצר. פסע על שולי הכביש. רק מכוניות
מעטות נסעו בכביש בשעות הערב והן הלכו ופחתו ככל שהתקדם הזמן.
פנסי מכונית שהגיחה מאחוריו היו להרף עין מגלים לא מגלים את
צפונות המטרים הבאים שלפניו. מכונית שהגיחה מולו מן ההילה
המבשרת את בואה הייתה מעוורת אותו להרף עין באלומתה. חצה איזה
צומת מואר בתאורת עמודים גבוהה שעל אף כל התנשאותה לא חילצה
מהחשכה אלא פיסה דלה. חלף על פני מתחם בית סוהר שמור היטב
בגדרות ובאורות עזים, אבל רוב הזמן נע בחשכה, הירח פיסה קלושה,
הלך, שמים גבוהים מעליו, הכביש מאפשר לו לנוע בצעד אחיד וקל,
לחמון מאחוריו.
עם העייפות הראשונה שנמזגה אל תוך המקצב הטבעי שלו שהיה רחב
צעד ונמרץ החליט לרכוב. עצר, הבריך את לחמון, בדק את קישורי
הציוד, בדק שוב את האוכף, היטיב את סידור הריפוד, נוכח שיש אתו
בקבוק מים למשיכה נוחה, וכשנחה דעתו התיישב באוכף ואמר ללחמון
במבטא - כדבר לצון אמר ללחמון "גום". לחמון קם מיד, כמו טבועה
הפעולה במנגנוניו, ופסע במסילה את פסיעתו המונוטונית, בעין
פקוחה, באוזן כרויה, צווארו המתנדנד מושך קדימה, יתרת הגוף
נאספת אליו.
ככה הילכו והילכו, וזמן בלי להיות מורגש זרם אל זמן. עם
ההתקדמות, התברר כי הישיבה באוכף פחות נעימה משנדמה קודם. הגוף
של עשהאל היה נחבט מדי פעם בפעם בזקף האחורי שדש בגבו, מדי פעם
בפעם בזקף הקדמי שהיה לוחץ על איברי הבטן הפנימיים, אבל עשהאל
חשש יותר להישמט מן האוכף, כי התחיל ככה מהחשכה והתנועה
המונוטונית לנקר, כלומר היה נופל לתרדמות קצרות שבהן הגוף
מתחיל לרפות והראש נופל קדימה. הגוף היה נרפה עד נקודה שבה
איזה רפלקס, ערני כמו כלב שמירה טוב, היה מקיץ אותו ומזקיף
ובאחת מחזיר את המתח לשריריו.
אלא שהיקיצה לא הייתה מגרשת את רצון העיניים להיעצם, להפך, אף
התגברה התשוקה להניח, להירדם, רק להרף עין, ובתוכו התפתח
והתנהל בכל עוזו מאבק על הערנות ועל שמירת ההכרה. המאבק התמקד
בשמירת העיניים פקוחות, בבקשה, היה קורע אותן לרווחה אל תוך
החשכה, נוקב בהן איזו נקודה, וכשהתרגלו, היה דווקא מסיט אותן
בחופזנות סביב סביב בלי לתת להן מנוחה. היה עוצם לכמה שניות,
מרפה, ופוקח בתנופת החלטה, נותן מים מבקבוק השתייה אל כף ידו
ורוחץ את פניו, מבקבק את המים היישר על קודקודו. אבל למאבק הזה
היו הכללים שלו, אחרי כמה דקות או אף שניות היה עשהאל מתחיל
להישמט מחדש, ראשו מקדים כמו תרנגולת שהולכת אל האבוס לנקר לה
פתית שבולת.
כך היה מיטלטל באוכף בין יקיצות אפופות לתרדמות מענות. חבל
הצלה קצר קשר סביב חזהו אל זקף האוכף, למנוע התרסקות אם יישמט,
וכך נמצא נוסע במבואות עיירה.
הם הבליחו מתוך החשכה אל רחובות העיירה המוצפים שוממים אור
פנסים כתומים. עשהאל לא ראה נפש חיה. הקיוסקים היו סגורים
ותחנת הדלק נעולה. מרחוק ראו איזו מכונית שבאה כלפיהם אבל לא
הגיעה, פנתה אל רחוב, מניחה לריקנות הנחצית להיסגר. אבל היו שם
בצדי הכביש, נשקפים מכל תלולית וגבע, המוני שלטי תיירות
המבטיחים ריגושי מדבר וכל מיני אטרקציות: טיולי גי'פים אל
מקומות נעלמים, רכיבת חמורים, פארק גיאולוגי, תצוגת בעלי חיים
מפוחלצים. בית המלון היה מהלל מעל גבי שלט את הצעתו לטיפולי
גוף התורמים להחזרת האיזון הטבעי, רוחני עם נפשי, ותרגיש אחר
כך רענן ובריא. אנחנו מפורסמים בכל העולם בשיטתנו הייחודית,
אחראי לה מאסטר זי, תוכל ליהנות אצלנו גם מברכת שחייה ומתצפית
אל הנוף המדהים.
כל אלה לא עוררו בעשהאל חשק להתעכב לבוקר, לראות באור יום מה
צביון נלבש לו למקום שאפשר לעשהאל מן הסתם להשתלב עם הגמל
בשעשועיו - חמישה עשר שקלים לסובב תייר על החיה האקזוטית לכאן
ולשם. המשיכו בכביש הראשי, עברו תחת גשר ופתאום חזר החושך
לרבוץ לפניהם, שיממון העיירה והאור המרצד כתום נשארו מאחוריהם,
הכביש התחיל לצנוח בתלילות תחת כפות רגליו של לחמון.
אפלה שלמה נפרשה מולם. חושך שחור, בלי רמז רמזו של הבהובו של
אור. החושך השתרר על פני מרחב עצום. הם ניצבו על שפת בור ענק,
בור שהיה, כפי שמספרים אנשי המדע, הר גדול לפני זמן שמשכו אינו
נתפס. תוכנו הפנימי של ההר היה רך. הרך ההוא נסחף, מותיר חגורת
מצוקים תלולים מן הסלעים הקשים שחפו עליו.
החשכה בתוך בור רמון ובמדבר הפרוש סביבו הייתה מוחשית כל כך,
עד שעשהאל הרגיש כי הוא יכול לשחות לתוכו. כמו לעמוד בלילה על
שפת הים ולהחליט שאתה נכנס פנימה. אבל לא לדשדוש אלא לשחיית
עומק שומטת קרקע, מתרחקת מחוף. תאר לך שהחוף חשוך, אין בו רמז
אור. אמנם הים שקט, הים גלי לכל היותר, עשהאל לא היה נכנס אילו
חשש שיש סכנה שהים יאביד. הגלים שהים מביא מלטפים, מטפחים
וניתזים, הגלים שהים מביא לפעמים סוטרים. עשהאל בצעידה איטית,
ראשית היה נותן לגוף להתרגל לתחושות הרטיבות והקרירות.
להתכונן. המים בגובה הברכיים אבל גל דוחף אותם אל שיפולי הבטן
הנרתעים ומתכווצים. עשהאל נכנס עוד, המים בגובה המבושים וגל
מעלה את המים אל גובה המותניים. צמרמורת חולפת. מתקדם עוד.
פתאום בא גל גדול במיוחד שדוחף את המים אל החזה ואל בתי השחי.
רעננות קרירה מתפשטת. ועל אף ההתרגלות האיטית, הגוף אינו מתרצה
לגמרי. רוצה החוצה, מחזיק איזו תקווה שלא יהיה מוכרח ועוד יוכל
להיחלץ. אז עשהאל דוחף את הקרקע דחיפה קטנה וכבר מרחף רחיפה,
טבול כולו ברחם הענקית הפתוחה לקראתו. תן את עצמך, תנשום
בחופשיות. תן את עצמך ליהנות מהמגע. תן לצמרורי קרירות המים
לפלוח דרכך, לרטיבותם תן לעטוף אותך. אין לך משקל, הנה תרגיש.
אתה יכול בגלגולים, בסחרורים אתה יכול, בשקיעות, בזריזות צב ים
ובזינוקי דולפין. אינם לך ביבשה. כאן שונה לגמרי. עשהאל היה
שוחה אל תוך מגעי המים שלפעמים ניתזים דקיקים, קלים ככנף פרפר
המתחבטת אל פניו שהם הר לעומתה, לפעמים המגעים היו כלטיפת אם
בכף יד מלאה, רכות חמימה, גם אם חספסו אותה יגיעותיה. לטיפה
שיש בה משחק של התפנקות מפחד ההישארות בחושך לבד, ומן הרצון
לגנוב עוד שניית חסד שבה היא כולה שלך ואתה מוגן. בלטיפת אמו
הממשית היה נאחז נואש, מציג את כף ידה לנגד עיניו, אחר בדממה
מקרבה לעבור על פניו. מתוודע לחריצי קמטיה, משתוקק לנוע
בשביליהם, בינות צמתים ופניות ומשעולי התמזגויות ומשעולים
שמסתיימים באין. ללקט את סודותיה. לפענח את חייה שהם סוד כמוס.
וזה דבר שלא צלח לו ובשתיקה קשה נותר חתום. חתום כל כך, עד
שעשהאל עזב את הרצון או דחק אותו, כך להגיד יותר נכון, התרגל
לשתוק כאילו אין שם כלום ומעולם לא היה. אין מסר אישי עבורו
משם. אין מה לשאול שם, אין מה לשאול משם, אין מה לאהוב. כל
מסירה לא תבוא. לא תקווה, לא ייאוש, לא כוונה. הסיט מלפניו את
העניין שנים רבות והשתתף בהתעלמות עד שעלה מלפניו לשאול; רגע
אבל מה כופת אותי. הרי יש בעבר ההוא מה שעשהאל עשוי ממנו. זאת
אומרת העבר הנסתר ההוא נמצא בהווה. בתוך תוכי עשהאל. באופן
כלשהו. אבל אין הוא יודע מה רמז דמות יש לו לעבר ההוא שלא
התפענח מתוך מגעי אמו. ועוד המוני מגעים לטפניים שכאלו ואחרים
היה מוצא בים, רכים, גסים, נוקשים, חונקים. מקהלם באה אל פניו
כסטירה קצרה, יבשה וקשה. נשברת על הפנים. מציפה את ההוויה כולה
עלבון והשפלה וזעם נקמות. מקהלם באה אליו כמין הנגיעה המציתה
בערת תשוקה שהיה רוצה מהר מהר בהתנפלות רעבה להשקיטה. ובצופו
ציפה עצלנית היה סופג את מליחות הים אל שערו. עיניו מתמלאות
במליחות, נקבוביות עורו, רקמות חיכו, לעתים בטעות גם מחילות
אפו שהיו נצרבות עד לקודקודי מוחו. מתעצם מתחושת החופש הפושה
מן הים בכל גופו עד אחרוני תאיו. אבל לפעמים היה נחרד מן הציפה
העצלנית ומזנק בבהלה, רק רוצה להימלט מן המקום הזה אל קרקע
בטוחה, ואין, היא רחוקה. עשהאל, עוד רגע דג גדול, איזה מין
כריש נדיר בים התיכון, בא למשוך אותו למעמקים. הנה פנה הכריש.
הנה נערך לתקוף. כבר הכריש חולף אותו בקצות הרגליים לנשוך.
ועשהאל מייחל לקטון, להצטמצם, להתאיין. כבר מתכונן אל כאב
הנשיכה. בשר קרוע. גידים. דם אוזל. דלדולי איבר. אבל לא. זאת
רק שקית פלסטיק שצפה לה עם הזרמים מתחת לפני המים. בגובה תת
פני האוויר. סתם שקית שלך תדע מאיפה הושלכה עד שנישאה לכאן.
שום כריש. אפילו לא מדוזה בהירה על פעימת נדידתה - תכף יתפשט
ממנה גל צריבה. סתם בהלה טיפשית. פרועה. הוא רוצה להירגע,
לחזור אל הטמיעה שמקודם, כמו לא קרה. אבל הגוף כבר אין בו שקט.
אין בו הדופק האיטי, אין בו עצלות הנשימה היכולה להיעצר זמן
ארוך, פולטת על סופו אשכולות בועות מתפוצצות אל תוך המים.
תוססות מהם החוצה אל האוויר העליון. הוא מלא עכשיו, הגוף,
חומרי ריצה, ובריחה, והימלטות שמסוגלת להסב פניה, ולהפוך בבת
אחת לאיום מלוטש, ובעוד דחיקה קטנה, היא הולכת להיות מלחמה
איומה אחרונה. ובכל זאת אחרי זמן הוא היה נרגע. היה מתפכח
רענן, עולז את המגע הרטבובי הקריר בגופו, שלבדו הוא, כבר אין
חשש בלבו מאגן המים הכביר שבשבריר שנייה יכול לעלות עליו
להאביד, מים שחורים, קור וטעם מלח מתפרצים אל תוך הגוף.
כל זה עבר בעשהאל על שפת מכתש רמון, מול החשכה. הכביש היה נשמט
תלולות אצל לחמון תחת כריות העור הנוחתות על האספלט בקול טפיחה
רכה, עשהאל תהה מה תביא טבילה שנוסעת על גב גמל, אל לב לבה של
חשכת מדבר סתומה. אולי שם, בירידה התחילה הצלילה שבא אליה, אלא
שעדיין לא ידע על השיבוש המתהווה, כי אילו ידע מן הסתם היה
עושה מעשה למנוע או מאותת החוצה סימן כלשהו של התרעה. הרי היה
מתגעגע אל הבית עם האישה והילדים שמודדים ימים לחזרתו, הוא לא
נטש, התגעגע להיות אתם, התכוון לחזור, רק היה חייב להשלים את
הטיול הזה, מייחל לשלוות נפש שתבוא עם בירור כמה מהדברים שיש
ואין, בינו לבין עצמו.
קשה לשים אצבע בדיוק על הנקודה שבה התחיל המסע להשתבש, ערני
לגמרי ומחודד, נוהג את הגמל ביד רמה הוא היה שם בירידה, הגמל
ממושמע צועד בצעידתו הקצובה שאליה כבר מיתאמות טלטלות הגוף של
עשהאל, מוכה פחות אל הזקף.
עשהאל, לילה סביבו ולילה בתוכו ואיזה דחק בתחתיות הבטן, כמו אד
קלוש תלוי על קצה הים, מתחיל להירמז. הדחק בתחתיותיו כמו האד
מתמלא גוף וצבע להיות ענן. והיום יפה על הים.
אז התחיל בתוכו טפטוף אפרורי לנקש, טורד בהתחלה, אחר כך מצלצל,
עשהאל לא יכול להתעלם ועשהאל חילץ בקול רפה את השם "משה".
הטפטוף נמשך ונהיה רובב, מתקלח ממנו אל אוויר החוץ היבש,
האפלולי, הקר, המוכתר כיפת אורים תלולה. אין חילוץ לעשהאל, כי
מתוכו היה מתגבר השיטפון ועשהאל אמר "משה משה". ואחר כך שח
בקול רפה "מה אני בא להעלות אותך מתהום נשייה בת עשרים ושש
שנים שבה אתה שוכן לבטח".
אחר כך נשלמה הבקיעה ועשהאל היה מתנהל והשטף שוטף, ומציף את
סביבותיו. אמר: "איזה בטח. בטח של חשכת קבר לחללו גלש עפר יבש
של קיץ בגרגרים חמים קטנים, ובוץ של חורף, קר, דביק ומצמרר
חלחל פלגים פלגים. מה אני יודע עליך משה. כמכר אל מכרו אני
פונה אליך ואף איני יודע היכן לחפש את מה שנשאר ממך מתחת
לחולות הלא סלולים של תל אביב. איזו אבן הנושאת את שמך,
מכורכמת משום שנגס בה המלח, מונחת באחד משדות הקברים, שוב אינה
בוהקת את הבוהק הראשוני הקורן את טריות החציבה. האבן שלך כבר
יש לה המקום שלה, המתאים בדיוק למידותיה, ביער המצבות שהצטופפו
סביבה. יש לה כבר, לאבן שלך, הוותיקות שלה והצבע העמום של קבלת
הדין, שם בתחתיות תל אביב, באחד משדות הקברים אתה נח, רשום
במחברת קברנים.
מי היית משה. הנה אנחנו שני זרים ואם אנחנו מוצאים עכשיו זה את
זה, מה אנחנו מדברים, מה יזרום בינינו, מה תשאל אותי, מה אחקור
אותך על אודותיך, שמא נתיידד או נימאס זה על זה וניפרד
לעולמים. מעט שבמעט ידוע לי עליך, מה שידוע, מזיכרונות יחידים
השמורים אתי הוא בא, ומשפטים ספורים שאמירתם מלחלחת את עיני
אמי ושונקת את גרונה, ובאלו היא נפטרת ממני וממך ואני מתחצף
לומר: מעצמה.
שני זיכרונות מצולמים נפרשים נגדי, שלושה זיכרונות חיים ואחד
זיכרון של נגיעה. הזיכרונות צולמו שחור לבן חרישי: תמונה אחת
בחתונת ההורים ובמרכזה אתה, דמותך דמות איש זקן, בחולצה לבנה
ובמעיל עליון שחור, חבוש מגבעת ישישים עירונית, מגבעת שחורה
דתית וגם גלותית, ולחיי האיש שקועות בפנים כמושות. זוג קמטים
יורד סימטרית משני צדי אף בשרני אל קצות השפתיים, על האף
הבשרני נשענים משקפיים במסגרת עבה, גם היא שחורה. מפניך לא
ניכר שום אושר, או שמחה, או התרגשות מן המעמד שאתה נמצא בו.
חבורת גברים חסונים עוטפת אותך, אבי החתן ושניים מאחיו ורע
אחד, ובינותם, נדגשת זקנתך בכפיפות גווך. המגבעת שאתה חובש
והז'קט השחור גם הם מדגישים את זרותך.
הם אינם שייכים לכאן המגבעת והז'קט הוד גלמודיותך.
הוד שפיפות קומתו העטופה במעטפות. מפני מי, מפני מה נשפפה
קומתך, עד שגם חתונת בתך אינה מעוררת את שמחתך?
הבט בגברים שבתמונה. כולם חוץ ממך גלויי ראש, אין יראת אלוהים
חיים עליהם, מסתפקים הם לחתונה בחולצה לבנה לכסות בה את גוויהם
המתנשאים ישרים וחזקים כגזעי ברוש ותמר הנובטים וצומחים בארץ
הזאת בכוח בר, חולצתם בקלילות תנוחתה מתארת את כתפיהם המלאות
ואת חזותיהם הברורים. שרוולי החולצה מקופלים להם עד מעל
לקיבורות חזקות, שריריהן מאומנים. שמא אתה שבוי בקרבם משה,
רוצה לומר, שבייה אבהית, ידידותית, כזאת המניחה זרוע מחבקת על
כתפך ולוחשת לחישה שאינה מותירה ספק ואינה מתירה סירוב ואינה
מאפשרת אי הבנה: בוא, עכשיו נלך לשם... שם מוטב שתעשה כך
וכך... ותתנהג באופן שמקובל אצלנו על פי הטקס החדש... ואנא
החרש קולך... והשתדל למנוע אי נעימויות...
שמא נשבית להם מבחירה, אולי אתה אנוס להיות שם, ואין מי שיקום
לעזרתך? ושמא הרשמים הנפרשים לי מן התמונה טועים וביטויי רצונך
ותנועתך חופשיים בקרב האנשים ההם, וכל הנאמר כאן הוא הבל
הבלים?
אבל לא.
רק שכנוע נגדי מאומץ יטשטש מלראות כמה חסר אונים ונטול השפעה
אתה בתוך חבורתם. איש מהם אינו ממתין למוצא פיך. אתה שם, אתה
אתם, בתך כלת בנם וזו הסיבה היחידה לשהותך בקרבם. אינך נותן
לשהייה המשותפת לנגוע בך ממש. כל המעמד אינו אלא הפרעה מסוימת
העוברת בפרשת חייך, אתה מתאזר בסבלנות עד שתחלוף.
התמונה השנייה צולמה בברית המילה של נכדך הראשון, שנה ורבע
לאחר מכן. ארשת פניך בתמונה הזאת דומה לזו שבתמונה הקודמת.
אותה המגבעת, אותו הז'קט, אלא שכאן, במעמד הנוכחי, נתפסת
למצלמה וטלית עוטפת את כתפיך. על ברכיך היילוד מופשל מחיתוליו,
ערייתו הזעירה גלויה.
מה אתה מרגיש עכשיו?
נלך עכשיו שנינו אתה ואני אל זיכרון חי שלא נפקד מקומו אצלי.
זיכרון ערב חורפי שבשעותיו המוקדמות, פוסעים על שבילי האספלט
הלחים, מלווים אותך אימא ואני לחדר שהקבוצה נתנה לך. אתה הורה
מבוגר של חברת הקבוצה, ומה שמגיעה אליו הבנתי הוא שהקבוצה
הסכימה שאימא תביא אותך לגור בקרבתנו, ואין פירוש הדבר שתהיה
חלק מאתנו. הנה, מעמד מוכר ורשמי ניתן לך לעת הזאת, האחרונה,
ואתה זקן כפוף המדדה את הדרך על מקל.
אנחנו זוחלים אתך. מתאימים את מהירות הליכתנו לשלך. "נלווה
אותך לחדר ונמשיך אל בית הילדים". אימא מדברת בקול רם, בצעקות,
מכוונת אל תוך אפרכסת האוזן שלך. כשקולה מבקיע אליך, עולה ממך
בתשובה נהמה, והנהמה בשבילי מוזרה. אפילו מפחידה.
אנחנו באים לחדרך המרוחק שורת בתים אחת משלנו. אהיל כתום מחמם
את צבע האור. מהתקרה תולה גלגלת שחבל הכרוך עליה משתלשל משני
עבריה. אימא מדרבנת אותך לעמל בעזרת המתקן את זרועך המשותקת.
"אתה צריך להתאמן בכל יום", היא אומרת, "זה לא בסדר". אני מושך
בחבל עד שקצהו נתקע בגלגלת למעלה, סמוך לתקרה. אימא מעירה לי,
ספק גוערת, שהמתקן אינו מיועד לילדים. "איך נוריד את החבל
עכשיו".
על השולחן מסודרים קומקום חשמלי וכוסות לתה. זכוכית דקה במאחזי
פלסטיק צבעוניים. אימא מכינה לך כוס תה חזק, כהה, תה של עלים.
אנחנו משתהים רק עד התחממות המים בקומקום. מיד אחרי רתיחתם
מוזגת אימא את המים על כפית תיון הכולאת בתוכה את העלעלים
היבשים, הכפית כבר מונחת בכוס, ורק אני מספיק לראות עננות
אדמוניות זוחלות מן התיון ומתחילות לצבוע את המים שיהיו התה
האדום החזק שאתה אוהב, וכבר אימא דוחקת בי להיפרד, שוב צועקת
מקרוב לתוך אוזנך, אנחנו משאירים אותך עם כוס התה ויוצאים אל
הערב הלח, עוברים מהר את השבילים אל אזור בתי הילדים כי שעת
ההשכבה עכשיו.
זיכרון תחושתי: אתה קורא לי לנשיקה אבל אני אולי בגלל ניסיון
קודם נרתע ממך. אימא מפצירה. אני מתקרב. אתה לוכד את פניי
ומצמיד את שפתיך אל הלחי שלי. זיפים קוצניים דוקרים ושורטים
אותי. אני מריח ממך ויודע פנימה, בלי שאף אחד מלמד אותי, שהריח
הלא נעים קשור לזקנתך. הריח הזה עולה חי בזיכרוני עכשיו.
עוד זיכרון המתחיה עכשיו מן השכחה: ליל סדר ראשון מחוץ לקבוצה.
אנחנו גרים במקום חדש, מושב. משפחה קטנה סגורה בדירה קטנה,
ובמשפחה יש זוג הורים, שני ילדים והסבא משה שהוא אורח של
האורחים שהם עצמם כאן במקום החדש. אותך משה הבאנו אלינו מבית
האבות שאתה שוכן בו עתה. אנחנו מסבים לשולחן אוכל הניצב במרכז
החדר האחד מהשניים שבבית.
משפחה.
אתה קורא בהגדה בדבקות ובמהירות שאינה מאפשרת לעקוב לאוזן
ולעין שאינן מורגלות בכתבי קודש. המהירות שלך אינה מאפשרת
להסביר ולפרש ולהתבדח בין לבין. מלמוליך בהברה מלעלית זרה
לאוזן, ההברה האשכנזית הנדחקת למקומות צרים מפני המלרעית החדשה
היושבת לה על העברית הצעירה. אווירה חמורה שורה סביבך משה. אתה
מדקדק בהוראות ובנהגים, איך ומה ומתי עושים, מתעלם לחלוטין
מקוצר הרוח שלנו, המסובים עמך, כלפי המנהג העתיק, שרוח הזמן
הנוכחי, רוח שבתך וחתנך אוחזים בה, מבטלת אותו. עת בשורה אחרת
העת הזאת. עת רוממות מעשי ידי אדם, המתחזקים בתבונתם מנפלאות
חסדי האלוהים - אין ממי לבקשם. הם דוחקים ואתה אינך משיב, אתה
שר. דוחקים ואינך מתרצה לקוצר הרוח המתרחשש סביבך. עד שהרמת
עיניים, הישרת מבט אל כולנו, חדלת מן הקריאה, נזפת בקול שהקפיא
תדהמה סביב השולחן. קול זעם ישר קשה וזקן ושבע מזמן יצא מן
האיש הקטן שהיית, "לא. ככה אי אפשר," חרצת. "מעשה ידי אדם. אבל
מה תשובתם". ליאטת שגם אתה היית שותף לשיגיון הזה וגם חזרת
ממנו בשלום, עד אליך. נכון. הכרת. קטונת ואפסת להשמיע קול. מה
לעשות. לכן כבר מזמן זזת החוצה מן ההמולה הזאת. "לא מוכרח
שיהיה דווקא עליי לגלות על אוזניכם את התרמית לפיה בידכם למשול
ולשלוט. ובתכסיסים לקבוע. להכות מכות אם עולה הצורך. להחרים
החרמות, לכלוא כליאות. לא אני אטיל דופי בחזון שמטמטם אתכם
להיות נסמכים רק על צבא רב. גיבורי חיל. אי אפשר לדעתכם שתהיו
מן המשוועים. לא מן הנכפפים תחת עול. לעולם. הס מלהשמיע
באוזניכם "ויוציאנו". כי רק אתם בתושייתכם תוכלו לחלץ את
עצמכם. בטוחים שייוותר בכם עוד כוח להושיע אחרים. להראות דרך".

וסיימת לדבר וחזרת לשטף הקריאה. אצלנו חזרו לרחשש. "מה את שם
אוידויניי הוא מזמר לנו פה בבית", אבא ואימא מתלחשים, "מה הוא
אומר את שם האלוהים. מה בורוך אתה אוידויניי, מה השטויות
הדתיות האלה כאן במושב, בבית החדש שלנו". אנחנו משוררים את
מזמורינו מ'שורו הביטו' ועד 'אש יוקדת בחזה'. אנחנו מזמרים
מ'פרחי אביב נפתחו, נצא לטייל באחו' ועד 'מה יפית העולם. אנחנו
גרונותינו מלאים את אלט הנשים ואת בריטון הגברים מ'מלאו אסמינו
בר' ועד 'מה עוד תבקשי מאתנו מכורה'.
עפעפינו, הילדים, כבדים. מתים מעייפות, אנחנו מחזיקים מעמד
ערים רק כי אנחנו רעבים. אבל אתה משה, מסרב לגמרי לעצור, אלא
במקומות הנכונים. אין כאן שאלה של היגיון או של רצון טוב. אינך
מתיר לנו לשתות את המרק שפקעה הסבלנות לצפות לו, ניחוחו כבר
מזמן הטריף עלינו את התיאבון;
לא, אתה אומר, אי אפשר. לא איש פשרות תהיה בעניין הזה. אינך
מקצר ואינך מוותר. דבק וממשיך בשלך. עונה בדבקות הזאת, גם לאחר
שהשולחן נמאס עלינו, שעזבנו אותך לבדך וקמנו ועברנו להסב בחדר
האחר וממנו אחרי זמן יצאה אימא לשים לפניך את הארוחה. עכשיו
אני משתוקק לשאול אם אל חובת האלוהים שלך היית כפוי או אל מנהג
הורים ישן. מה מוליד את מה. מה משניהם חזק יותר.
זיכרון עקיף: אימא חוזרת מביקור אצלך. בבית אבות בחולון. מתוך
שקית קטנה של נייר חום מחלקת סוכריות ששלחת לנו. צלופן עוטף
נייר זהב שעוטף שוקולד שעוטף מרמלדה. כשמוצצים ומוציאים מהפה
להתחרות למי נשאר אחרון, מתגלה שהיא בכל מיני צבעים. אוף איזה
סוכריות טעימות. מקלפים זו אחר זו ומוצצים. בסוכריה השלישית
כבר מתפשט כאב המציצה מן החיך הפצוע, אבל הכאב אינו עוצר אותנו
מלגמור את השקית עד לסוכריה האחרונה. "סבא נורא מתגעגע אליכם.
הוא חזר ושאל מה שלומכם והתעניין בכם. הוא מאוד רצה לדעת איך
הולך לך בלימודים ומאוד שמח כשסיפרתי לו שאתה כבר יודע לקרוא.
הוא שולח לכם נשיקות והוא שלח לכם את הסוכריות האלה. הוא ביקש
להגיד לכם שזאת מתנה ממנו ושהוא אוהב אתכם".
זיכרון אחרון: ההורים שולחים אותי לקרוא לך החוצה מחדר האוכל
בבית האבות שאתה מתגורר בו. אנחנו באים לחולון מהגליל המערבי,
בדיוק בשעת ארוחת ליל השבת שלכם. מבעד לזגוגיות הדלת אנחנו
מתבוננים בכם, אני רואה קהל של זקנים. זרים ומפחידים אתם
בעיניי. דוחים ממש. איני יודע למה, אבל אני חושב עליכם כעל בני
אדם אומללים שמשהו רע קרה להם. לא טוב להיות זקנים חלשלושים
בארץ המבקשת לה צעירים שיחיו אותה. תחילה סירבתי. מפחיד אותי
להיכנס אל חדר האוכל, לבוא לבד בין המון הזקנים, לצלוח דרכם
מעבר בינות לשולחנות. רגעים אחדים אחר כך, מתגבר על הפחד שלי,
מתעלם מבלהה הזויה שדמותה הקהל הזה קם על רגליו כמו ללכדני,
זועק למטפליו בפיות ריקים משיניים לתפוס את הילד הזה, גנב,
גנב, לגמרי משתבש עלי אם הבלהה והקולות והמבטים החרושים,
המצליפים בי ודוקרים, הם דמיון או מציאות. בהתפכחי מהבלהה,
רגעים אחדים לאחר מכן ובשכוך הפצרות ההורים, אני משקיף על עצמי
צועד בנחישות פנימה, מוצא אותך בתוך השורות ומתביית עליך. שלום
סבא אני אומר לך ומחכה שתתחיל לעלוץ לקראתי. המ... אתה נוהם.
משהו כאן לא בסדר, מבזיק לי. לא. לא ככה זה התכוון להיות. זמן
עובר. כנראה אינך מבין דבר, דבר אינו מתבהר בהכרתך. זמן עובר.
מה קורה. אני לא מבין מה הולך כאן. אני לא מוכן לאפשרות הזאת.
עוד ניסיון: שלום סבא. אני עשהאל הנכד שלך, בוא החוצה, באנו
לבקר אותך, אבא ואימא מחכים לך בחוץ, הם שלחו אותי לקרוא לך.
שום שינוי של הכרה לא נרשם בפניך. אתה משחרר מבפנים עוד נהמה.
הזמן ממשיך. חדר האוכל סוגר עליי. תעזוב כבר את המרק אטריות
הטיפשי שלך ובוא אתי. תשמח כבר לקראתנו. אני כמעט בוכה. בורח
החוצה, לא חוזר הנה ולא רוצה לראות אותך.
כשמת, איזה זמן אחר כך, הייתה חופשה. החופשה שבה התגלה לנו קסם
טלפון החוטים הנמתחים ועליהם מרשרש הקול בין קופסות שימורים.
את הקופסות ואתן הפותחן שליתי מאריזת חמש מנות קרב, אחת מכמה
שאבא הביא מהמילואים שלו, העלה לבוידם והניח אותן שם בערמה
מסודרת זו על גבי זו - "לכל מקרה. עדיף שנהיה מוכנים". בתשובה
על שאלה אחרת השיב "לא זה לא נורא שלקחתי אותן הביתה, בגלל שאת
המנות שהמילואימניקים לא גומרים, הצבא משליך למזבלות. הם
זורקים כמויות אדירות שזה ממש בזבוז. אתם לא מתארים לעצמכם כמה
זורקים שם. ראיתי את זה בעיניים שלי. אנחנו ביקשנו מהחטיבה
שיאספו מאתנו חזרה את האוכל המיותר ואמרו לנו שאין להם מה
לעשות בו, הם לא יכולים לקבל אותו ושנפנה אותו למזבלה. אם לא
צריכים אותן אז אני לא מבין למה לא מארגנים מהן משלוח לביאפרה.
השבוע ראיתי בעיתון תמונות של ילדים שגוועים שם בכרסים נפוחות.
מ-ז-ע-זע אני אומר לכם, לחשוב שדבר כזה קורה. והעולם שותק.
המזבלות מלאות חמישיות, פעמיים בשבוע מעלים עליהן טרקטור כף
שדוחף עפר וקובר הכול כי התוקף של המנות קרב עבר. זוועה,
זוועה. אנחנו צריכים להגיד תודה שיש לנו מה לאכול ובשפע שכזה.
בואו, בואו תראו מה יש כאן בתוך הקרטון".
אבא פתח לפנינו קרטון אחד, הוליך אותנו בנבכי תכולתו, לחלוק
אתנו את חוויות חיילותו, אולי כדי שנכיר ובאמת נהיה מוכנים לכל
מצור שלא יבוא. ראשונה דלה שקית מבריקה שאות צ גדולה מתנוססת
עליה וגזר את חלקה העליון. "זאת אבקת שתייה מיץ פטל. שמים בכוס
כף אחת ובוחשים היטב במים עד שכל האבקה נמסה ויוצא מיץ אדום
מתוק. אני אוהב לזלול ככה ישר מתוך השקית. קחו תטעמו. כן, זה
חורק בשיניים, חמוץ בהתחלה, אבל זה כל הכיף. בשבילי לפחות.
ובקופסה הזאת מה יש, זה לוף, מין קציצת בשר. לא, בכלל לא רעה.
אפשר לאכול אותו קר ישר מתוך הקופסה ואפשר לחמם אותו בחומר
שכאן. הי, תביא גפרורים, נדליק אחת לראות איך זה בוער.
במילואים אנחנו מסדרים כירה מאבנים סביב קופסת כוהל כזאת, על
האבנים אנחנו מניחים את קופסת השימורים, מדליקים וככה מחממים.
אחר כך אני אראה לכם פטנט איך להוציא את הלוף שלם מתוך הקופסה.
נפרוס אותו לפרוסות ונטגן בבצל ובביצה. בקופסה הזאת יש רסק
תפוחים, מי רוצה לטעום? כן, רסק תפוחים בכלל לא רע. כמו בחדר
אוכל בקבוצה. ויש כאן, איפה אתן מתחבאות, סוכריות מציצה.
תבחרו. הכחולות מנטה, הצבעוניות חמוצות. מציצה של סוכריה זה
הדבר היחידי שעוזר לי לא להירדם בשמירה". הכרה יסודית כזאת עשה
לנו אבא עם מנות הקרב של הצבא, ואני כשהצטרכתי אותן, את קופסות
השימורים, ממהר להכין טלפון חוטים, פלשתי אל אפלת הבוידם,
פילסתי לי שביל באוויר החם הלכוד בין הרעפים ובין רצפת הגג,
שביל דרך החפצים הנשכחים המגובבים שם תחת שמיכת אבק. גם משאבת
דלק של מטוס קרב אויב הייתה מונחת שם. היא עובדת וכדאי לשמור,
פעם כבר נמצא לעשות בה איזה שימוש. פילסתי עד שהגעתי אל ערמת
הקרטונים השכוחה על משמרתה, ממתינה למצור הבא, הגשתי יד שידעה
בדיוק מה היא מחפשת, שליתי לי משם שתי קופסות שיהיו הטלפון,
הפכתי את הקרטון אל צדו האחר, שייראה סגור כבראשונה, וחשבתי
הנה השגתי ומצדי שהילדים האחרים ידאגו לעצמם, אני לא חייב להם
שום דבר.
את תוכן הקופסות, גרעיני תירס ונוזלים מלוחים מתוקים שהציפו
אותם, שדדנו אל כרסינו במכסה הקופסה, שהוסר וכופף על שפתו
החדה, כמו שאבא הראה את האלתור רב התושייה, איך בתנאי אין
בררה, מכסה פח הופך להיות כף. מהר מהר אחרי ריקון הקופסות
ניקבנו את תחתיתן השלמה וקשרנו חוט רקמה. בניסיון ההתקשרות
הראשון, שומע שומע עבור, התהדהד הקול בתוך הקופסות עובר
במהירות מצד אל צד, ברור ומפוענח, מדליק בנו את שמחת הגילוי.
לא עצרתי את משחקי החופשה שלי כשמת משה. אף לא חשבתי עליך יותר
מדיי. הפרדה ממך לא הייתה בת תחרות לתגליות החופש ההוא ולמתח
שריתק אותי אל חבורת ילדים, שבלית בררה, בגלל עיוורון וחולשה
ושאננות והתעלמות של המבוגרים כולם, התארגנה להציל את הארץ.
הכינה את עצמה על גדת תעלת ניקוז שהייתה נהר, שזרמו ואשדותיו
מסכנים סכנות מסריחות, רעות ואיומות, בחורשת אקליפטוסים שהייתה
יער עבות. שאם לא היית נשמר, היית עלול ללכת בו לתמיד לאיבוד -
לא יבוא עוד אור השמש וכחול השמים בעיניך - ואם לא היית נזהר,
מיד בתוך צעידה קצרה היית מוצא את עצמך ברחוב הראשי במושב.
קבוצת הלוחמים הנועזת שהיינו התכוננה למלחמת השמד הקרבה ובאה
בטורי טנקים מסתערים - יש לעצור אותם בבקבוקי מולוטוב בשערי
היישובים. המלחמה, איש מהמבוגרים לא נתן את דעתו לסימניה
הממשמשים. קבוצת הילדים חפרה שוחות. התאמנה בביצוע משימות
סודיות. בבלישות ליליות אחרי שכנים, לחשוף בהם את המרגלים,
למצוא את משתפי הפעולה והבוגדים, ובלי שמץ רחמנות להוקיע אותם
בציבור, קבל עדה.
על עלילות הריגול המסעירות של החופשה ההיא, בנועזותן, בתחכומן,
בסיכון שנטלנו עלינו ובגבורה שהתגלתה בנו במהלכן, העיבה רק
ההפתעה האיומה של המלחמה שפרצה כעבור כמה חודשים והייתה אמת
לאמיתה. שום בדיון. שום חגיגה. רק הלם וסערה גדולה. ממשות
גמורה של אבות ואחים מתים, נעדרים, שבויים, פצועים, ובכי
המתבשרים וצרחותיהם. אימא לבדה נסעה להלוויה שלך. אחר הצהריים
חזרה, וזהו. מאז, כל השנים נשמע שמך בבית בלא יותר מכמה
משפטים.
אתה משה, זיכרונות מעטים מאוד יש לי ממך ומה אני רודף בהם
אחריך, אולי עוד יתברר, ושום זיכרון אין לי מרחל שהייתה אשתך
תקופה מסוימת. חור שחור. צלוחית חרסינה מעוטרת ששרדה מסרוויס
ונותרה למשמרת אצל דודה קשישה, שצהריים אחד, אדומה בפניה,
לוהטת במצחה, לחה בבתי השחי שלה, אוחזת בידה תיק נסיעות כבד
המושך את גווה לתוך אדמת הדרך הבהירה, עשתה את דרכה אלינו.
התיק המליט מתוכו אחר כך, בעת ישיבתה אתנו, בפרץ של געגוע שלא
ידעתי על מה, מתוך תחושה עמוקה של החמצה שהרגשתי בה, מתוך רצון
עז לפצות, המליט התיק שקיות מתפקעות של פרי גן וממתקים.
בצהריים שבהם הגירה הדודה של אימא, אשת האח של רחל, את זיעתה
במעלה הדרך הסלולה כורכר אל הבית שלנו במושב שבגליל, בצהריים
ההם למדתי שבאה מן השרון, מהבית שלה, שחצרו עמוקה, ואל מתחת
לעצי קזוארינה, אבוקדו ואגוז פקן ענקיים הצומחים סביבו, השרב
בקושי נכנס. והיא טענה למה לא בא אתה הפעם דוד שמואל.
והדודה, שחצרה האפלולית הצטמחה מתוך שדה חול שהתנמנם לו מאות
שנים בין שתי גבעות, רגיל בצימוח ובהזרעת דורות של שיחי עכובית
ולענה ורגיל להתדגדג בפיסות רגלי חיפושיות. בריצות עכבר ובחלקת
גחון נחש - הדודה באה לראות בעיניה את המקום החדש שבו עברה
לגור הבת של רחל, למסור את הצלוחית שלא למשמרת נשארה אצלה אלא
נשכחה סתם, אולי אחרי ארוחת שבת או חג שהוזמנתם אליהם, אולי
רחל הביאה בצלוחית חזרת או איזו טעימה מתוקה ונאספה לרחיצה
בסיום הארוחה ופשוט נשארה. לפני הפסח של השנה ההיא, תוך כדי
ריקון מדפי המטבח וארונותיו לשם ניקוי יסודי והשלכת מיותרים,
נמצאה הצלוחית, הדודה שברה את ראשה עד שהתחיה בזיכרונה מאין
הגיעה אל ארונה. שמחה כל כך ומיד אמרה שיבואו היא והדוד שבת
אחת אל הקבוצה.
"אבל יצא שאתם עזבתם שם בהתחלת הקיץ, ואולי טוב יותר שבאתי הנה
וכבר אני רואה בעיניים שלי את שלומכם ואיך שהסתדרתם כאן".
אימא שלי, הילדה של רחל, הייתה אז על סף שנתה השלושים ושיחתה
עם הדודה דילגה בין עברית ליידיש ומדי פעם בפעם אימא נתקעת
כשחסרים לה מילה מסוימת או ביטוי, להביע בהם בדיוק את מה
שרצתה. אלא שאז, כשהייתה נתקעת, לא הייתה ממהרת, לפי מה
שהתרשמתי, אלא עוצרת את הדודה ומתעקשת עד שהדודה שמה את המילים
החסרות בפיה, ואז הן ממשיכות שתיהן להתגלגל. אפשר להבין שלא
בדיוק ידעתי על מה הן מדברות. הייתי מציק לאימא תוך כדי שיחה
שתגיד לי מה אמרה הדודה, ומה שלא פורש לי מיד השלמתי מאימא
בחקירת שתי וערב אחר כך.
בי התעוררה פליאה, יותר משמץ בושה חשתי על הגילוי שאימא שלי
יודעת יידיש ומדברת אותה, והדיבור בשפה הוא כמנהג בית וטבעי
לאימא שלי, ולא הייתה לי סבלנות לשמוע את הדודה הקשישה, וקוצר
רוח חשתי כלפי הדודה הזאת, שכבר תגמור את השעמום הזה שיש לה
להגיד ותסתלק עם הבושה שהיא מביאה, עליי ועל אימא שלי שנגלה
סוד היידיש שלה.
זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את אימא מגלגלת את הברות השפה
הזאת בפיה. נאמר שהייתי אז בן שבע. ידעתי על יידיש שהיא לא שפה
של צעירים. אפשר לומר שפה מיוחדת לזקנים, לכל הפחות זאת שפה של
מבוגרים שלא נולדו בארץ - כבר הם נחשבים פחות - ואפילו הם
עשרים שנה בארץ, עשרים שנה שהן אוקיינוס בלתי נחצה של זמן
בעיני ילד בן שבע, בכל זאת עברית עילגת היא שפתם. ואם ידברו
אותה, תישמע מפיהם כמין דיבור של ליצנות.
והתרמחים האלו, עינם טובעת. מרחוק מכירים את עדתם. מי בקהל
מדבר כמותם את השפה האוזלת. כנשרים אל פיגר כונסים אליו,
ובחברת הלה מתפרץ מהם דיבור ארוך, דיבור שמבקש שלא להיגמר. אל
תפסיקונו - יו, יו, יו - כאילו יש כבר מסקנה מן הדיבור שרק
החל. לא ייגמר מהר, הדיבור. מתפרצות וחוזרות אליו סדרות של
אנחות, דומה כי רק חוסר נחת וייאוש ועיצבון ורוגז יכולים להיות
בהן. עד מחר אפשר יהיה למצוא אותם כאן מפטפטים ונאנחים, תמהים
ונאנחים, רוצים ונאנחים, מאמינים ונאנחים ולא מאמינים ונאנחים.
ובני האדם הללו; ידוע שהם חלשים - לא, לא, נישט קושה - בכל שעה
שתתפוס אותם הם נראים לך סובלים ומודאגים וחוששים, לא בטוחים,
צליל שיחתם נשמע מתלונן ונרגן כבר אמרנו.
לי היה מובן שהחיוורים האלה, שחיים אתנו כאן, בארץ שלנו, הם
זמניים. אין להם שיוך. הם לא חלק. יש בהם משהו להתבייש בו.
משהו שגורם לך להיות משטה כלפיהם, קצר רוח, חסר סבלנות.
הימצאותם כאן קשורה באיזה כורח - מהותו אינה ברורה. לא לשכמותם
נועדה האדמה כאן. למה בכלל הם באו הנה? מי הזמין אותם? מזג
האוויר קשה להם. באמצע הקיץ, בחודשים החמים ביותר הם מתים
מחום. מגושמים כל כך בתנועתם. והז'קטים, המגבעות, התסרוקות,
המשמנים הנדחקים אל תוך שמלות. הכרסים הנהדקות בחגורות אל
המכנסיים. המבטא החורק כשהם מדברים עברית. הצחוק המשונה. ובכלל
איך הם קשורים לאבות ולאמהות שלנו הצעירים, הנמרצים, הצבריים,
הישראליים הרהוטים כל כך. הארץ הזאת צריכה להיות משותפת לאבות
ולאמהות ולילדים שנולדו כאן ויכולים ללחשש בצניעות: "אנחנו דור
שני" וללחשש: "אנחנו דור שלישי... מלאו לבכם גאווה עלינו...
הו... הו" וזה יוצא מן הכלל לגמרי ללחשש את הלחשוש הזה. אושר
גדול.... "הביטו מה זקופים אנחנו וגלויים, חשופים, חסונים,
שזופים ויודעי שבילים במדבריות הארץ ובגלילותיה. כבני בית
אנחנו מסיירים בחבלים הרחוקים". ואם נשמע פלוני אומר "אני כאן
דור רביעי" - או יותר - משמע דורות ילידי הארץ הזאת, אתה מוכה
להתפעל מן העובדה הזאת הבלתי רגילה, המשונה כל כך, הנדירה. הרי
מרבית החיים כאן הולכים בקושי דור אחד אחורה. וגם הרבה מהדור
הזה, על עברו וחוויותיו, על מראות נופי מולדתו, לא תשמע.
זיכרון חתום מאחורי דלתות כבדות, בריחים מחוסמים נועלים אותן.
ואינך מעלה בדעתך שמתקיים "למה" כלשהו לדבר הזה. והמאמר הבא
שלך אל היליד דור רביעי ההוא, יש בו תמיהה והערצה ואתה מרגיש
איזו זכות לא רגילה נפלה בחלקך להכיר את האחד הזה, צבר דור
רביעי. ואם אתה יכול להיחשב למקורב אליו. מה זאת אומרת, הרי
הוא רע לך. מכבר אמר לך שאתה בחור כלבבו. אפשר לסמוך עליך הוא
רומז. לשתף פעולה אפשר. הרי הוא בוטח בך. והזכות שנפלה בחלקך
גדולה, ואושרך רב. אתה שואל שאלה שמבקשת ללמוד את העלילה
הנאדרת שהביאה אותו להגיד כך בפליטה סתמית את מה שאתה מתקנא בו
כל כך והיית רוצה לומר על עצמך, אך אינך יכול לומר בלי לשקר:
"אה, גם אני". ולא הגדת לעצמך מעולם מה פשר ההשתוקקות הזאת
להיות כאן דור ותיק. לא תהית, רגע, אבל מה היה אתי לפני. מה
היה אתי בראשון ובשני ובשלישי ובזה שאני דור רביעי לו. ואיך
התגלגלו. מנין. מתי. היכן נחתו.
והאדם הדור רביעי הצברי מפרט לך את אילן היוחסין שלו, הכול
כתוב בספר לעדות ולזיכרון על ימים ראשונים. כן. ימים של התחלה.
דבר לא היה אז. שום דבר. ארץ שוממה. הוא יודע ומכיר את
ההשתלשלות. מאז סבא גדול של אמו שנולד בחצי האי קרים מאה וחמש
עשרה שנים לפני השיחה הזאת ומכפר נידח יצא ללמוד אגרונומיה
בברלין, נעשה פעיל באגודת הסטודנטים הציוניים, אחר כך בא לארץ
ורכש מכספו שלו אדמות, קיבל עליו לעסוק בהקמת מושבה, עוד לפני
תחילת המאה. גם ניסה ניסיונות חקלאיים בכל מיני אדמות גידול.
חקר השפעת מיני זבלים. בדק ראשון את טיבם של זבלי המקנה
המקומי, צאן, בקר וגמלים שהיה קונה אותם במיקוח עז. שיירות
גמלים טעונות שקים היו מחלות את פניו ממקומות רחוקים. אחרי
שנוכח שגללי המקנה קשים להתפרק באדמה - לא נכנע, ועוד ניסה,
היה עומד שעות וימים חנוק כולו באבק הפורח מהטחינה שהיה טוחן
אותם לאבקה דקה, לזבל בה את חלקותיו - אולי מן האבקה ייטב.
והוא את המסקנות ואת שיטות הגידול החדשות שהמציא העניק
למתיישבים החדשים. ואף המשיך וטיפח שיטות עד שיבה, כל שארית
חייו, עד נשימתו האחרונה.
הוא הסבא הגדול הזה היה ראשון בארץ עוד בכל מיני דברים. למשל.
היה חבר בוועדה שהחליטה בשנים האלה והאלה כך וכך בעניין דרכי
ההתיישבות האפשריות והמומלצות בארץ: משק חקלאי של כך וכך
דונמים יעובד בידי משפחה אחת. היא תגדל כך וכך פרות חולבות
שיותירו רווח כספי כזה וכזה בתום כל שנת גידול. כך וכך
תרנגולות מטילות שיותירו רווח כזה וכזה. אם נמיות לא יטרפו.
וכמה דונמים של מטעים. ובאזורי הארץ, אילו עצי פרי מומלץ
שייטעו המתיישבים. יש לדאוג שיוקמו התארגנויות מקומיות
ואזוריות לשיווק התוצרת אל הצרכנים. כמו בנקים קטנים ייתנו
הארגונים את המימון והאשראי הנחוצים לחקלאים להצמחת הגידולים.
החקלאים יהיו ערבים הדדית. אחים כולנו - הלא? אלה החלטות שאין
מה לומר, אפשרו להתחיל כאן. השפיעו על עיצוב פני הארץ והדורות
שאנחנו מכירים. והסבא הגדול איש של כבוד היה לבדווים המקומיים.
בשוט, רכוב על סוסתו, הטיל את חתיתו עליהם, שהיו עולים על
השטחים לשדוד את יבוליו. והסבא הזה היה ראשה הראשון של העיר
שנהייתה מהמושבה ההיא. מוסיף ומגלגל הרע דור רביעי, איך
השתלשלה שושלתו עד עצם היום הזה. "והיום, בלי רשיון שלקבל אותו
אני משלם אגרה, בלי רשיון משולם כזה, אסור לי, לקמין היפהפה
שלי שעלה לי סכום עתק, לקמין אצלי בבית, אסור לי לקושש מעל
האדמה בדל ענף יבש של אקליפטוס. מה אתה צוחק. יש לדבר הזה פקח.
חורשות חורשות מן העץ הזה נטענו פה אקליפטוסים ששתו את הביצה
ואת המלריה בתוכה והוכשרה הארץ לקבל את המון העולים החדשים
שהציפו אותה, רק טענות יש להם, לא תשמע מהם תודה".
ואתה, לפניך המלל הזה, מאחוריך הלהג ההוא ואתה עומד כמו שוטה,
אינך מבין, שכלך קטן ודל ורפה לעמוד על טיב הקשר המתקיים בין
אלו הגאים כל כך ובין הוריהם, דודיהם, אחייניהם הגלותיים,
הנמושיים. קשר כבד שמקרב בקושי ודוחה הרבה את שני הצדדים והדחי
הזה מעיק לאורך שנים.
אחרי שעה וחצי בערך נראה היה שנגמר להן. הדודה נחפזה. כיוון
שאינה נשארת ללון וכיוון שהנסיעה בחזרה תימשך כמה שעות
באוטובוסים מאספים, היא רוצה ללכת כבר עכשיו.
קמה ואספה את תיק הנסיעות הריק שלה. ליווינו אותה אל תחנת אגד
שעל הכביש הראשי, מול הכניסה למושב, שם חיכינו אתה עד שבא
האוטובוס, את שעת הגעתו לא היה אפשר לשער, היה עלינו להמתין
בצד הכביש בסבלנות, כי היה נוסע על פי זמנים פרטיים שלו,
ושיזדיינו בסבלנות הנוסעים הממתינים בתחנות הקו. זה המצב.
והאוטבוס כשהגיע היה מלא נוסעים יושבים ונוסעים עומדים דחוקים
זה אל זה, וזה מתחת לזה היו דחוקים, ראש אל בית שחי, עכוז אל
פנים, כמו סרדינים בקופסה שטוחה, רק בלי השמן הזך המחליק אותם.
היא עלתה, הדודה, נדחקה עם הנוסעים שעל המדרגות ליד הדלת, הדלת
נסגרה אוטומטית, לוחצת אותה מן הגב, זאת הייתה הפעם הראשונה
וגם האחרונה שראיתי אותה. חיבוקים לא היו. גם אינני יודע את
שמה.
ככה עשהאל היה מתהגג לו והלילה עובר. כבר לפני שעות נותרה
מאחור הירידה הגדולה, ומאז עם הכביש, פעם סיבוב מתון לימין
וחוזר ממנו לשמאל. פעם סיבוב לשמאל והכביש מטפס אל גבנון.
עשהאל אפוף קורי ישנוניות, אור חיוור מן המזרח מתחיל לפשוט,
עשהאל אומר "לילה שלם ואיני רוצה לעמוד. הגמל הולך בינתיים
ואני קשור אליו. מה כבר יכול להיות?", שוב הוא קולט את הגמל,
שעם הכביש, מראש הר, הולך לצלול אל תוך מישור. עשהאל מושיט יד
צמאה אל התרמיל הקטן למשוך ממנו בקבוק מים, לוגם, מחזיר את
הבקבוק וכורך חולצה ככיסוי לראשו. לא השתבש לו משהו בשיקול?
בעוד רגע יפרוץ עליו החום הגדול. לא זמן עכשיו למצוא מסתור?
אבל לא. עשהאל אינו מהעוצרים. מזמן הוא מהחושקים שיניים
להמשיך. בלי לצייץ. כך ראה מבין רגלי אמו שהייתה חושקת, שלא
לצעוק בלדתה אותו.
עשהאל נזכר איך פעם אזרה אומץ אימא שלו והראתה לו אותה, את
רחל, אימא שלה, בתמונה. אישה צעירה בתספורת קרה נסמכת על משקוף
דלת ביתה ולרגליה, על המפתן, במכנסיים קצרים, רגליהן בחול, שתי
ילדות מתחבקות, בנות שמונה בערך, בהירות שיער, את צבע שערה של
רחל עשהאל אינו זוכר, שלושתן מחייכות ברגע קיצי. אחת מהן,
לכשתגדל, תהיה אימא שלו.
מה התמונה מקיפה. ידיעה על אודות מה יש לשלוש הנוכחות בה. האם
האישה רחל כבר יודעת שהסרטן מקנן בגופה, והיא אמיצה להאמין
שיימצא מוצא, לא תיפגע איתנותה וילדיה יתבגרו סכוכים בחיקה. מה
רוצה לחשוב בלבה אישה שיש לה ילדה בת שמונה וילד בן שתים עשרה.
הילדה רכה, חולנית, שבועות רבים בחורף ספונה בביתה חולה
בפרקיה, עד סוף האביב סוגרים אותה בבית גירויים מדמיעי עיניים,
דלקות המכווצות את דרכי הנשימה, עיטושים נזלוליים שאינם נותנים
לה, לילדה, לפנות מהם את דעתה לאן שדעת ילדים צריכה להיות
פנויה; מקומות משחק והמצאות, סקרנויות, שובבויות, ניסיונות
תמימים, בדיקות וחקירות.
אפשר שהאבק אשם, כשמתייבשת האדמה בתום עונת הגשמים, הוא מתאבך
מגלגלי האוטומובילים הנוסעים ושבים בין תל אביב ובין אזורי
הארץ הדרומיים, ותמיד נשאר ממנו, מהאבק, קצת לא נראה המרחף
באוויר. אפשר שהאבק הוא הגורם לגירויים המחלים את הגוף הצעיר.
אפשר שאבקת פרחים המתפזרת מן הפרדסים סביב אבו-כביר, מן
הברושים החופים עליהם, והברושים מפילים אותה, את אבקת פרחיהם,
אל הרוח הנתפסת בענפים. וגם האבקה הננערת מתפרחות הגפן והזית
בגינות שבדרום העיר. אפשר שאבקת הפרחים היא הגורם לתחלואים.
פעם, בזמן שנזכר לרחל מתקופה קדומה, כשעוד בעטה בעצמה ובסובבים
אותה על שהילדה נולדה רגישה כל כך למחלות; כשעמדה דעתה שילדותה
של הבת תהיה שונה מהילדות הראויה לילדות בארץ הזאת. ילדות
המצמיחה נפשות קלות, משוחררות מעבר מכביד, חופשיות מפחד
ומידיעת חוסר אונים, גרות בגופים אמיצים, גופים ישרים שאינם
מתפתלים ואינם מכחישים ואינם נכרעים; אז, כשעוד חיפשה במרץ
תרופה שתבריא את הילדה ותשחרר אותה מכל התחלואים שדבקו בה,
הייתה מביאה לילדה כל תמיסה, מריחת שמן וחליטת צמחים שהציעו
דודות ודודים, זרים ומכרים, כל אחד ממקורותיו, ממסורות ביתו
ומהלמידות שהספיקו ללקוט בארץ הזאת. הילדה, הופתעה רחל, כמו
ניחנה בתבונת מבוגרים, שכדי להקל על עצמם מוכנים לסבול
ולהתנסות בטעם רע או בצריבה ובמיני פלישות וחדירות תוך-גופיות;
הילדה שיתפה פעולה ומרחה וטעמה וניסתה כל מרקחת שהובאה לה.
בעת ההיא היה לה לרחל מנהג או אולי נקרא לו משחק של הזיה.
הייתה מצמצמת את עיניה בחדר המואפל, פניה אל מול תריסי העץ
המוגפים, אור היום מתאבך בהם דרך החרכים שבינות לשלבים המוטים
באלכסון, הייתה מנסה ללכוד באישוניה קרן אור המסתננת ישר
ולהביט בו באבק הרוכב על קרן האור.
"לו רק יכולתי לאלף אותו", חשבה. "מי יכול. איפה נמצא בעולם
האיש שיכול ללמד אותי לאלף את האבק או לפתות אותו להתכנס
ולנחות ולרבוץ במנוחה במקום אחד, באיזו קרן זווית, בפינה
צדדית. רק לזמן קצר שיחדל מן התנועה המתערבלת שלו. אני אשתמש
בהזדמנות. אהיה מוכנה מקודם, אורבת עם כל הכלים הדרושים,
צנצנות, דליים, שקים, מעדרים, סחבות ומטאטאים. אאסוף אותו לתוך
הצנצנות, הדליים, השקים, הכול לפי כמויותיו המצטברות, ואחתום
אותו לעולמים בפקקים ובחבקים ואהיה קושרת קישורים. במאמץ אחד
סופי ומתנפל אחסל אותו. הייתי מושיעה את הילדה לפחות מן
האביבים הקשים האלה, אילו ידעתי לאלף אבק. אילו ידעתי לשלוט
בהבשלת הפרחים. אילו עולמות הייתי פותחת לה. אבל אינני יודעת
להשליט את רצוני לא על הבשלת האבקה בפרחים ולא על נשיבת הרוחות
על פני הענפים ולא על רחיפת האבק באוויר, אינני מוצאת כל תרופה
מתאימה אחרת, בינתיים אני משתכנעת להסכין עם הידיעה שאבק רוחף
מושל על הימים של ילדתי.
ואם אני יכולה לדמיין לי אותה כנערה צעירה, ואחר כך כאישה
שדעתה כבר התיישבה. האומנם אני יכולה לומר לעצמי הנה, בדברים
האלה והאלה השפיעה עליה ילדותה החולה ועיצבה את אופיה. האומנם
אני יכולה. מה יש לי פה להתחרט על בריאותה. אילו ידעה ילדות
בריאה, שופעת מירוצי חצר, שובבויות, תנועה ופלישות אל נבכי
הארץ, האומנם אני יכולה לחשוב שהיה מתעצב לה תחת זאת אופי אחר.
האם אני יכולה לדמיין לעצמי. שמא אפשר לקבוע בין הדברים איזו
התעצבות טובה יותר.
כמובן מוטב שהייתה נולדת ובריאותה מושלמת, הייתי רואה הלאה את
כל מהלכי חייה ויודעת שכל רעה לא תאונה לה עד אחרון ימיה. אין
טוב מכך. איזה הורה לא יבקש הבטחה שכזו לילדו. אבל אינה. אילו
ידעתי בהריוני אותה שתיוולד נכה או מפגרת, האם לא הייתי יולדת
אותה. שמא הייתי משליכה. הנה יש בה הרבה שמחה ואהבה ותבונה,
היא חכמה, ונכון, אלו באות עם חולשותיה הגופניות והמחלות שאינן
פוסחות עליה. איך אפשר להעדיף שתהיה בריאה וחסונה ומשתובבת אבל
ערלת לב או רפת שכל או רעה. איך אפשר להעלות שהייתה מפסידה ולו
רק שמחה אחת מהשמחות שיש לה. וגם אפשר שמה שאהיה משוכנעת היום
שיש בו עדיפות ואכוון הכול אליו יימצא נעדר כל חשיבות מחר. איך
לדעת. על פי מה אקבע. אז אולי מה שיש כאן, עכשיו, הוא בפשטות
טוב מעצם היותו. מעצמו. מעצם ביטול כל האפשרויות הדמיוניות
האחרות, הנשארות מחוצה לנו. אז מה אם אני מכירה באפשרויות
שאינן להשגתי כעת. מה הן אומרות לי לרצות. הטוב הוא שאנחנו
לומדים להתמודד עם מה שיש לנו כאן ועכשיו ויכולים להחליט איך
לראותו, איך לרצות אותו או לא, כיצד לנהוג בו. לעשות אותו לטוב
מעודד, לרע מייאש, למשעמם סתם. והבת שלי שהיא דבר בבנייתו,
בהתהוותו, אינה עניין גמור וחתום. כל מה שהיא חווה בגופה,
בדעתה, בחושיה, מכל דבר משהו נשאר אצלה. וכל מה שנשאר נלמד
ונכנס למאגר שממלא ומגדיל אותה. לכן על אף בריאותה אין כמעט
חוויה שהיא חווה, ועלי להצטער עליה". ומתוך המשחק המתיילד הזה
וההזיה הסכינה רחל עם חולניות בתה וחדלה לבעוט בעצמה על המחשבה
שנכשלה בלדתה בארץ ישראל ילדה חולה.
והילד, חשבה רחל. מה יהיה עליו. בילד כבר מופיעים רמזים
ראשונים להתבגרות. הוא גדל וצמיחתו מסתמנת בעיפרון. כשמתעורר
בו להיווכח שגופו אינו קופא על שמריו, הוא נצמד למשקוף ומזדקף
היטב, קורא לי להתייצב מיד לסמן את הגובה החדש. בקו דק שאני
מותחת על המשקוף, לרוחבו, בכתב זעיר אני רושמת בהמשך הקו, את
התאריך, אלף תשע מאות ארבעים ו.... ומהרישומים האלה על המשקוף,
כבר מטפס לו, רב שלבים, ציור סולם.
והילד. כל טיפול שלו בגופו, מקלחת שהיה עושה בדלת לא מוגפת,
התנגבות והתלבשות שהיו נעשים בחופשיות קלה ובחוסר בושה מפני
עין רואה מול הדלת הפעורה לרווחה של ארון הבגדים, כל הטיפול
שלו בעצמו נעשה עכשיו בצנעה. גופו מתנשל מן הרכות הילדותית
ועוטה תמירות, דוקרנות עצמות ורזון של נער. כבר קשה לזכור בו
את הגוף השמנמן, הכדורי, הרך, המתגלגל בצחקוקים גומתיים ובפנים
אורים ואינו נותן מנוח ימים שלמים. כף רגלו מתארכת במהירות.
חתימת שפמו המתעבה ההולכת אתו, מושכת אליו שאלות לעגניות מקרב
חבריו חלקי הפנים, הערות עוקצניות שהדליקו בו את הרצון להסיר
מפניו את החתימה. למחוק, להיפטר ממנה כדי שלא יבוא שונה בקרבם.
התחילה בו התלבטות באיזה גיל ראוי יהיה לו לגלח אותה, את
החתימה, בפעם הראשונה. הוא רוצה עכשיו, אבל האם לא מוקדם מדיי,
כי הגילוח מגרה את שער הפנים לצמוח גס יותר, מהר יותר. ובכל
כמה זמן יצטרך להתגלח אחרי הפעם הראשונה. האם לא ייעשו פניו
מבוגרים בבת אחת". וערב אחד, באותה התקופה, בשעה לא מוקדמת,
כשכבר שקט בבית ומעטים הקולות הבאים מן הרחוב, והילדה מזמן
שקועה בשינה, שנתה עמוקה, ורחל מתעסקת במטבח במלאכות ערב
אחרונות, בא ונעמד מולה, וכשהביטה בפניו ראתה בהם קודם כל פחד
גדול, חרדה, אימה חזקה, אחר כך הבחינה בפצע מדמם בכל אחת
מזוויות פיו ואז קלטה ששפתו העליונה חלקה.
היה חיוור ורועד וניגשה, הגישה לו פיסות קטנות של בד לספוג את
הדם. הוא חרד לדעת אם יישארו צלקות, חיבקה אותו ונישקה ואמרה
"מה פתאום", "מזל טוב, איזה יופי אתה נראה עכשיו", ו"איך עשית
את זה". אמר "בקצת סבון ובידית הגילוח הישנה שהשאיר אבא ובסכין
שקניתי היום". והוא חרד ממחר בבוקר בבית הספר ואמר שאינו רוצה
ללכת: "הילדים יראו שהתגלחתי, הם בטוח יצחקו עליי". אמרה לו
"מה אכפת, הכול מקנאה" ושיהיה גאה בעצמו פעמיים. פעם אחת על
עצם ההתבגרות שלו שהצמיחה את השיער ופעם על ההחלטה שהחליט ועל
הגילוח שהתגלח. ומי לימד אותו איך להתגלח. אמר שבעצמו ניסה לפי
מה שראה אצל אבא. שוב אמרה לו שלא ידאג, שיירגע, בתוך שבועיים
יגלידו הפצעים בלי להשאיר סימן, ושלא ייתן לצחוקים שיהיו
להעליב ולהחליש אותו. "צחק אתם".
למחרת הלכה וקנתה לו תיק עור שהוא שתי כנפות הנסגרות ברוכסן.
בכנף האחת מראה מרובעת קטנה, ובאחרת מברשת לסיבון ולהקצפת
הפנים וידית לסכין גילוח. קנתה לו חפיסת סכינים חדשים ובקבוקון
מי פנים ריחניים להזות מהם לאחר הגילוח, טלק לטפח על הלחיים,
ועוד היו שם כיס לסבון והיא קנתה לו יארדלי, ובכיס המסרק טמנה
מסרק פשוט. "קח, שמור לך את התיק לימים שיבואו".
בזמן האחרון, שבה וצובטת בה המחשבה, הוא מקדיר פנים לנשיקותיה.
פתאום, בבוקר אחד, נשיקותיה אינן רצויות לו עוד. מתיר אותן
בחוסר רצון בפנים מתעוותים רק אם היא תובעת ממנו את זכות
האימהות שיש לה עליו בתוקף מעושה. חיבוקים ולטיפות ודגדוגי גב
מנעימים שהיה לוקח ממנה עד לפני זמן לא רב בכל שעת רצון הולכים
ונעשים נדירים ביניהם. אינה כועסת עליו. אומרת בלבה שבא הזמן
והוא כפוי בידי דחף שהיה רדום בו עד עכשיו, לגמרי איננו ער
לדבר קיומו של הדחף, והדחף הוא להתכחש לידיעה שהחיים שלו,
כולו, כל שלמות גופו המכיר את עצמו, יצאה מבין רגליה. מתאמץ
לקבור את הזיכרון הקושר בינו ובין המקום ההוא אצלה, אולי דן עם
עצמו ומספר בתוך תוכו על אפשרות אחרת של בריאה.
חוץ מזה אין הוא שקט. כבר כועס. מתגלה בו וכחנות מתישה. גם
תזזיתיות. חדל לאכול ארוחת צהריים בבית ותחת זאת, בסיום בית
הספר, במטבעות שיום יום היא מפרישה, קונה פלאפל בדוכן בסביבת
השוק. נעתרה לו אחרי שדרש ממנה במפגיע, בתוקף שלא נסתר איום
בנגינתו. אינו מסגיר היכן הוא מסתובב ואינו משתף אותה ואת
אחותו בחוויותיו. הביתה מגיע רק לפנות ערב ואז נהיה הבית לבית
משוגעים. הוא גס רוח כלפיה וכלפי אחותו. מנסה לרדות בהן בהטלת
רצונותיו וגחמותיו ועצבנויותיו ועצבונותיו עליהן, נעלב ומתרחק
כשהיא הודפת את הניסיונות בעיקר כדי לגונן על הילדה מפניו.
איפה האבא של הילדים. נפרדה מהאבא של הילדים. הבת, אמא של
עשהאל, אומרת שאמה זרקה את אביה מהבית. מי ידע להגיד. הפרידה
התרחשה משום שלא הרבה לעבוד. לאורך כל שנותיהם יחד לא התמיד
בשום עבודה. כמובן, אחרי שנפרדו, פתאום ידעו כל מיני קרובים
ומודעים לספר לה שכך היה מיומו הראשון בארץ. הוא - שבא מפולין
בשנת תשע עשרה. תכף אחרי המלחמה. תמיד עבודות פשוטות. זמניות.
פועל פרדסים, פועל בניינים, שומר. לא רכש מקצוע. לא התקבע.
שגור היה בפי רחל לומר שלפרנס אותם לא פרנס ממש. ישב הרבה בבית
בלי לנקוף אצבע. לא. הוא היה נוקף אצבע. להפוך את הדפים בספרים
שקרא כל הזמן. והיה מעשן. כשלא היה קורא ומעשן היה שר בקולי
קולות. לא התחשב כלל בחולשות הגוף של הילדה. מזה רחל השתגעה.
היה יורד לחייה בדרישות וטענות והערות והצעות, מכאן עד להודעה
חדשה וכולן מתכוונות אליה, אל רחל, והיא כרעה תחת נטל הפרנסה
שהייתה מצומצמת ודלה. ירד לחייה של רחל שאחזה בשיניה על הבית,
הייתה מנקה בתים של אחרים לשם הפרנסה. ששש... בושה. שאיש לא
ידע. אסור להגיד. את המסר הזה רחל מסרה לילדה. הוא נעשה לנטל
על שלושתם ובפיצוץ האחרון שקרה בינם גירשה אותו מהבית. צעקה
עליו שאינם צריכים אותו כאן. נמאס עליהם, לא עוזר, רק מפריע
ומציק, קשה לה מספיק גם ככה ושיעוף מכאן לעזאזל.
את כל הדיבור הזה היא עשתה ביידיש. יידיש. אלא איזו שפה. הייתה
שפת אמו ושפת אמה. השפה שדיברו בה בינם לבין עצמם. ביידיש שאלו
זה את זה, ביידיש קראו, ביידיש לפעמים סיפרו סיפורים לילדים.
ביידיש שרו, ביידיש צחקו לפני פרוץ הריב, צחקו ברגעי ויתור
אחרי פרוץ הריב וביידיש בכו. בפנים. דיברו עם השכנים, דיברו
במכולת, עם האחיות והאחים ובנוכחות ההורים. כשעוד היו. וביידיש
מהוסה - מפאת הקירות הדקים, ומפאת הנוכחות הכרויה של דיירים
שהיו מוכרחים אתם לסבל שכר הדירה - ביידיש מהוסה היה נשמע אצלם
מעשה האהבה.
אז היה ריב ורחל צעקה, אולי באמת גירשה את משה, אולי לא הייתה
צריכה לגרש כי הדרך הייתה גמורה לשניהם והוא שמח ללכת או נקרע
ובכה ונאלץ ללכת או נקרע ובכה אבל קיבל שעליו ללכת. האומנם
הייתה עושה זאת רחל, האומנם הייתה נותנת למשה ללכת, לו ידעה
שעוד שתיים, לכל היותר שלוש שנות חיים נותרו לה.
ואם האישה שבתמונה, רחל, אינה מעלה בדעתה כי הסרטן כבר מקנן
בגופה וזרה לה המחשבה שיכול לקרות לה מקרה מעין זה, שינצח את
רצונה להיות אימא ולגדל את ילדיה, אולי חיוכה בא מרגש פנימי של
שמחה על היום הקיצי. הנה ילדתה הבהירה אוגרת את חמימות השמש
בגופה, החום הזה בריא לעצמותיה ויחזק את פרקיה הדלוקים. הנה יש
היום חברה עם הילדה. מהבוקר קפצו בחוץ בחבל, ממקום עמידתה רואה
רחל את משבצות הקלס המסומנות באבן גיר מחוץ לחצר, על המדרכת.
חושבת בלבה רחל, שהנה זומנו לילדתה ימים טובים שיש בהם פיצוי
על העגמומיות הניסכת עליה בגלל החולניות. כה רגישה הילדה
לזיהומים בדרכי הנשימה. הנה יום שמחה נגדי לעגמומיות ימי החורף
הארוכים שבהם נשארת הילדה בבית לבדה. אמה בעבודה, אחיה בבית
הספר, אביה אי שם בענייניו הנפרדים.
וכשהאישה, שלא מעלה בדעתה כי בעוד זמן קצר יראה לה העולם את
פניו האחרות, כשהאישה שמחה על חמימות השמש הנספגת בגופה של
ילדתה, גם מתגנבת לראשה מחשבה חוצפנית, מחשבה שרוצה עוד קצת.
אם כבר עכשיו טוב, הגם שרק למשך רגע תמים אחד, הרי זה סימן
שאפשר כי בעתיד יצטרפו עוד רגעים כאלה. "ויהיה יותר טוב" - היא
אומרת לעצמה - "אחרי שנתגבר שלושתנו, אני והילדים, על הסתלקותו
של אביהם. הילדים יגדלו ויתבגרו, אני אהיה חופשייה לעבוד שעות
רבות יותר ואשתכר יותר. במשך הזמן, אני מאמינה שגם ירווח לנו
ונסתדר כמו האחרים שנדדו הנה כמונו. לא הרבה אני רוצה לשנות
בדרך חיי, לא לעבוד עבודה קלה יותר אני מבקשת, רק מסרבת להסכין
שנגזר על הילדים להיות נידפים מפני המחר, כפי שהם עכשיו. אולי
בבגרותם, אחרי שיעזבו עצמאיים את הבית, הנה הבן כמו גוזל
המתחיל לגלות שיש לו כנפיים, אמנם לא מחר בבוקר יידע הגוזל למה
נועדו הכנפיים ומה מתאפשר לו בהן, חוץ מלנפנף. יעבור עוד זמן
של נפנופי סרק, יעבור עוד שלב של מעופי התרסקות מגושמים עד
שייבנה לו מהם ביטחון ראשוני, אחריהם יגיע המועד הסופי ופתאום
יפרח ויותיר אותנו שתי בנות לבד. עכשיו הזמן להיזהר, עכשיו אני
צריכה לנווט את נוהגי אתו בתבונה, כדי שלא יעוף ממני אחר כך
רחוק מדי, עד שתאבד לו הדרך חזרה. אחרי שתגדל גם הבת, הלוואי
שתתחזק ותבריא, ותעשה את דרכה החוצה, אוכל לנסות למצוא לי חבר,
אם מישהו עוד יסתכל עליי, גם אם לא בתשוקה גדולה, הי, על מה
אני חושבת, לא בהסתערות של חושים רעבים. תספיק לי יד שתמשוך
אותי בבוקר מהמיטה, לפעמים תכין לי כוס משקה חם. תספיק לי אוזן
לפטפט על ידה, לצחוק לתוכה, להיאנח - יודעת שחוץ ממני עוד
מישהו שמע. מישהו שיהנהן בראשו מולי ויצדיק אותי. כאילו מה
שאני חושבת ומרגישה וטוענת הוא נכון פחות או יותר. בהסתייגויות
כאלה ואחרות כמובן, שלא אסחף להתנשא, חושבת את עצמי לצודקת
לגמרי. אולי יהיה בזה תיקון לניסיון שלא עלה יפה בזמן הצעיר של
חיי, עם משה. מחשבות שכאלה אפשר שחושבת האישה המחייכת הנסמכת
אל משקוף דלת ביתה.
אולם אפשר שהאישה דווקא ערה לדבר מחלתה, משקיפה אל העתיד ורואה
נכוחה את מצבה, ביושר ובלי להשלות את עצמה על הצפוי לה, בספרה
לעצמה מה יגזור מותה על ילדיה, הלכה ושכרה צלם במעות ששמה בצד
במיוחד, הנה הוא מצלם אותם למזכרת, סודה כמוס עמה, אין איש
מעלה בדעתו מדוע "יצאה מדעתה" האישה הזאת קשת היום, הדלה. אבל
כמו בהפריה, משנשלמו ההכנות המסורבלות, הספיקו כמה מאיות שנייה
לאור לפגוש את לוח הצילום, נרשמה דמותם, ובלי שידעו הילדים על
הסיבה עשתה להם מין ירושה קטנה, כפי יכולתה.
"את הילדה הזרה בתמונה נעזוב," עשהאל אומר. "אינני יודע לקרא
בשמה. מי הייתה, איפה היא עכשיו, לאן לקחו אותה חייה מן הרגע
שהונצח על הנייר לפני חמישים ושתיים שנים. האם אימא שלי תזכור
היום מי הילדה המחבקת אותה. מה ייזכר לה לאימא שלי מן התצלום.
שמה של הילדה? שם מקום או אירוע שאליו משויכת בזיכרונה הילדה?
אולי תזכור אמי איזה סיפור מפולפל על משפחת הילדה שקרה אצלה
מקרה מסוים. ואולי לא תזכור כלל מי הילדה. אולי מסיבה כלשהי
הקשורה בינן במקרה, נאמר של בגידה, לא תרצה אימא שלי לזכור את
הילדה, תעדיף להתעלם מנוכחותה בתצלום, משל התצלום אמנם קיים,
פניו נראות, אבל המתוודע ממנו עובר דרך מסנן מיוחד הבולע את
הזיכרון, עמו נבלעת גם הדמות המעליבה. אולי בשל נוכחות דמות
אמה בצילום, יתעורר ריגוש גדול באמי, והילדה השנייה שבתמונה לא
תיתפס כלל לעיניה, וכך אף שנחווה לילדות רגע מאושר, הנה, מונצח
בשחור-לבן, הדמות השנייה נמדדת בחיי אמי להיות זניחה לגמרי.
אולי בשל הכאב הרב שהיא נושאת מן הימים ההם, כאב שהתאמנה בו,
כאיילה קלה תדלג מעל המכשלה שבשאלה, ובנחיתתה בקלילות מרשימה
על הקרקע הנוחה לה תסיט את דבר השאלה ותגיד: "אתה רואה, כאן
מימין למשקוף, וכבר מחוץ לתמונה, היה עץ תפוז שאבא שלי שתל
באביב הראשון למגורינו בבית הזה, מקץ סתיו שהתארך עד קצה כל
סבלנות והתחלף לחורף סגרירי, גשום וארוך במיוחד. הבית היה
שכור, אתה יודע. הוא לא היה שלנו. לנו מעולם לא היה למחר. כסף
לקנות לנו נעליים לא היה. היו ימים שאוכל לא היה בבית. אז כסף
לקנות בית? אני חושבת, בגלל שתקופות ממושכות אבא שלי לא עבד,
בעלי הבתים משעמדו על מתכונת חיינו השוכרים אצלם - אולי מתוך
חשש שלא יקבלו את שכרם במועדו, היו אוחזים בהזדמנות הראשונה
שנקרתה לידם שלא לחדש את ההסכם אתנו. משך זמן של חודש היה עומד
לנו בכל פעם לעכל את הידיעה, למצוא שיכון חדש, לארוז ולהסתלק
אליו. בין לבין להיפטר מן הנוספים שתמיד גרו אתנו להשתתף בשכר
הדירה. בפעם האחרונה, זאת שבעקבותיה הגענו לבית הזה, אימא שלי
הייתה משוגעת במשך החודש כולו. היא שהייתה מתאמצת להכין לנו
מקום אחר. הייתה רצה אחרי העבודה, רצה בשבתות. בעקבות ידיעות,
המלצות ושמועות ממכרים הייתה רצה לפגוש בעלי בתים, לספר להם על
משפחה תרבותית עם שני ילדים, בגילים הזה והזה, והילדה שרויה
בין תקופות חולשה ומחלה, לשכנע אותם, את המשכירים, שדיירים
כמונו לא יהיו להם עוד מבחינת הדאגה לטיפוח החצר ולשלמות
הדירה. "הנה אתם מכירים את פלוני ששלח אותי אליכם, הוא מוכן
להמליץ עלינו וגם לערוב לתשלום בזמן".
כה פזורת דעת והליכות ונרגשת הייתה בחודש ההוא. אני רואה אותה
יוצאת בבוקר בסערה מהבית, דקה אחרי שסגרה את הדלת מאחוריה
חוזרת ומתפרצת על שכחה, יורה שאלה בלי לכוון "איפה שמתי את
הרשימה שהכנתי, היו בה כתובות של השכרות שאני צריכה ללכת לראות
אחרי העבודה, אני לא זוכרת איפה שמתי, אולי ראית", ואני הרי
כבר מכירה אותה והטון שאני עונה בו נינוח ובא להרגיע אותה שלא
תהיה נדאגת ואבודה כל כך. "לא אימא, מה את לא מוצאת, אולי
תבדקי עוד פעם בתיק". היא שופכת את תכולת התיק על השולחן,
עוברת, ממיינת, פותחת ומיישרת מקפליהם אחד אחד את הניירות,
אולי הנייר שהיא מחפשת נבלע בין קפלי אחרים. מוצאת את הנחבא,
בתנועה רחבה גורפת את הערמה אל התיק ומשמיעה בלשון רפה "טוב,
מצאתי, זה כאן. להתראות אני הולכת". ונעלמת בדהרה. חוזרת אחרי
הצהריים המאוחרים, שבסתיו הם כבר ערב, נרפית, מותשת ואפוסת
כוחות. משליכה את התיק, מתירה את חגורת החצאית ונופלת אל תוך
כורסה יחידה שעמדה אצלנו, מפטירה לעברי בחיוך דל "איך עבר
עלייך היום ילדה". אני מרימה את התיק שלה ותולה, חולצת לה
נעליים ומניחה את רגליה בתוך כפכפי בית ואחרי עשר דקות היא
מתרוממת מן הכורסה, ממליטה אנחה הגונה, עוברת אל המטבחון
ומתחילה להכין לנו ארוחת ערב. אבא אדיש לגמרי כשהיא מבקשת ממנו
להשתתף איתה במאמץ: "טוב אני אתעניין", "בסדר אני אלך אליו",
"מה להגיד להם", "למתי להציע להם תשלומים". "לא, לי זה לא
משנה. תגידי מה את רוצה". "הם לא חייבים לי שום דבר, לכן אני
לא רוצה לבקש מהם". "לא רוצה טובות מאף אחד". "מה ייצא מזה
שאומר להם. אני לא מוכן להתחנן".
הבית שבתמונה הזאת הוא הבית הרביעי שאליו עברנו להתגורר עד
שהייתי בת שבע. עכשיו מה פתאום, מנין בא לו, לחרוץ, הרעיון
לשתול עץ? ככה זה היה, שאחר צהריים אחד הוא הביא אתו שתיל. בא
מחזיק את השתיל קרוב לחזה. כמו היה גור כלבים שאסף לחסותו -
יללותיו מבין סבכי מעזבה, אינן מניחות להלך שעל המשעול לאטום,
להמשיך כאילו לא שמע. ומרגע שנאסף הגור אל החיק - כבר הוא כובש
אליו מן האדם רוך, חמלה והבטחה.
כן. אני חושבת שאבא שלי טרח לשתול כאן את עץ התפוז, באיזה רגע
של התכוונות והתרצות. בהרגשה אמיתית שהוא מקבל עליו לדאוג
למחסורנו. אני סבורה שבכל לבו רצה לראות אותנו מתרווחים משהו.
עלתה בדעתי כי ייתכן שנטרד בדבר העתיד שבא מול עיניו, שהוא
מזדקן ונחלש ומה אנחנו בבגרותנו נגלה אליו. אפשר שעימות רגיל
עם אימא דרבן אותו. אפשר שמישהו מהמכרים לקח אותו לשיחת הטפה
"נו משה, מה יהיה אתך". אבל אני יודעת שהדבר הזה לא הניב.
חודשים ספורים אחר כך הוא כבר לא היה בבית כי היא סילקה אותו.
אבל כשאני מדברת אתך על שתיל התפוז, אני רוצה להאמין שבתמים
התכוון אלינו. אפשר שהאמין כי יסתייע בידו בעזרת אחיותיו.
שתיהן היו מזכירות בלשכות המנהיגים, ובכל פגישה משפחתית קרקרו
באוזני הקרובים כל פתית של רכילות. מה הולך בין המנהיגים, מה
מתכננים, את מי רוצים לקרב מפני איזו תועלת שתבוא, מי סר חנו
וכבר נגזר דינו ועדיין אינו יודע, אבל פרט לו עצמו, לכול ידוע
כי הוא עומד להיות מורחק.
אבא סמך שהן יסדרו לו משרה טובה. למשל מנהל עבודה של טרקטורים.
למשל מנהל עבודה בבניין. כוונתו ריצתה את אימא וזיכתה אותה
בקורת רוח לזמן מסוים, עד שהתחוור לה שגם הפעם היא מתבדה. אני
לא ממהרת להגיד שחיבתה אליו התעוררה מחדש בזמן המקווה הזה. אלא
שקורת הרוח מתפרצת חזק יותר אצל מי שרוב הזמן נתון בציפייה
לדבר שיתממש סוף סוף. קורת הרוח שמפציעה כששובע האכזבה מתפתה
לקראת תקווה. קורת הרוח הציפה אותה רגש זמני של אסירות תודה
כלפיו. אני יכולה לזכור את הזמן הזה השונה שבו שרתה עליה
ההבטחה כי דברים עומדים להשתנות. הוא שלהב ושימח אותה שבבית
הזה נגור תקופה ממושכת, לכן כדאי לנו לשתול. היא השתתפה אתו
ברוח הטובה.
אני זוכרת שהוא בא עם השתיל והלהיב אותנו לשתילה. זוכרת את
חפירת הבור ואת כריית הגומה. אבא שלי ידע עבודת פרדס. שנים
מספר היה פועל חקלאי במושבות השפלה. אחר כך עבד בבנייה
ובשמירה, אחר כך נהיה מנהל עבודה בבית אריזה, אחר כך אני כבר
זוכרת בעצמי, כילדה, לקח עבודה כפועל פשוט בבית חרושת למיץ.
להחזיק כלי עבודה הוא ידע.
האת המרובע ירד בקלות אל תוך החול, העלה ממנו כיכר והפך. החול
נערם בתלולית קטנה סמוך לפתח הבור. אימא הציעה לערבב את החול
הדל בזבל. איך שכחתי, הוא אמר ושלח את אחי. אחי רץ וחזר עם דלי
מלא זבל מאורוות אחד השכנים. מעט זבל שפכו לבור, את חלק הארי
ערבבו בערמת החול שנחפר מהבור וישמש לכיסוי השורשים. את השארית
פיזרו בגומה שהגביהו לה סוללות לאחר הנטיעה. את הגומה עדר אחי
תחת ההשגחה של אבא וכשהייתה מוכנה והניחה את דעת כולנו
בעגלוליותה המדויקת סביב גזע העץ ובגודלה ובעומקה, הכריזה אימא
שאת ההשקיה הראשונה אעשה אני.
אבל לי לא היה כוח לשאת דלי מלא לבדי. אני זוכרת. איך יחד,
ברגע של חסד בין אחי לביני, זמן של שותפות היה כשמילאנו דלי
ועוד דלי במים מברז החצר, שעמד כאן ממש על גבול הנראה בתמונה.
יחד העברנו את הדליים. אני אוחזת - אבל המשקל אצלו. והיו בו
חיבה וסבלנות רבות כלפי. אולי מתוך שחלחלה אליו התרצות הורינו.
מזגנו את המים לגומה, עמדנו סקרנים ומתוחים לראות מה יקרה. אבל
החול ספג את המים מהר כל כך.
כשסיימו לחלחל ועל הרצפה הבוצית של הגומה נשארו רק קצף לבנבן
וכל מיני זרעים ושאריות קש מן הזבל - כרעה אימא לצדי, אחזה
בידי ואמרה שמהיום נתבונן. במשך הזמן, אולי רק בעוד כמה שנים,
נבחין שהסתלקה דלות החול. נשים אל לבנו כשיופיעו בקרקע היצורים
הראשונים ונצפה מה תהיה השפעתם על פירוק החומרים, על כריית
נקבות אוויר אל בין השורשים. אם יזדמן לנו עצמנו לחפור ולאסוף
בגינה אחרת שלשולים וחלזונות, נביא אותם אל גומת העץ שלנו.
שיעבדו בתיחוח הקרקע ובטיובה. ננסה לזכור איך צבעו של החול
משתנה במשך הזמן. נרשום לנו אם תשתפר החזקת המים בתוכו מתוך
עצירת חלחולם. איך תיעשה אדמה פורייה מן הזבל שנפזר ומן העשבים
שיעלו וננכש ונשאיר להתפרק במקומם ומעלוות העץ שתנשור
למרגלותיו.
את אימא שלי באמת עניין מתי יופיעו היצורים מפרקי החומר החי
הראשונים, מתי תשתנה ספיגת המים דרך החול ושאר תצפיות
ורישומים. אני רק הקשבתי לה במלוא תשומת הלב שילדה שומרת אל
מבוגר המדבר אליה. אלא שנשביתי בציפייה ובחלום אחרים לגמרי
שלמענם בכל יום שלא הייתי שוכבת במיטה, הייתי באה אל העץ לראות
מה התחדש בו. מדפדפת בין העלים למצוא היכן בחיקים ניכרות
תפיחות ירקרקות זעירות, המרמזות על רקמות מתחלקות בחרושת
צמיחה. בכל ביקור הייתי בודקת היכן ניעורו הצטמחויות צעירות.
לאן הן פונות. מחפשת אם עלו בו ניצני פריחת בוסר ראשונים,
שכדאי לקטום כל עוד העץ צעיר, כדי לאלץ אותו להפנות את כוחותיו
לצימוח, כי עדיין אין הוא מוכן, העץ, להתאמץ על פרי.
הציפייה שלי שנולדה בהרפתקת הנטיעה הייתה לתשוקה שהעץ יגדל חזק
בריא ופורה, במהירות, בלא שיהויים ובלא עיכובים. חיכיתי מיום
הנטיעה, כובשת את קוצר הרוח המכרסם בי, ליום שבו יניב העץ
תפוזים. די פרי - זה היה החלום שלי - שיהיה לכל אחד מאתנו
לקטוף ממנו תפוז אחד ביום. עסיסי עסיסי, כתום כתום, מתוך
העלווה הירוקה הכהה. התפוזים יספיקו חורף שלם לארבעה, לכל בני
המשפחה. תפוז אחד לאימא שתיקח לאכול בעבודה. תפוז אחד לאחי
שישמח אתו בארוחת עשר בבית הספר, שני תפוזים לאבא ולי שנשארים
בבית. אבא יקלוף לי ויפרוס פלחים על צלחת ואני אתענג עליהם
בבקרים הארוכים. תפוז כתום אחד ליום. מהיורה הממטיר בחשוון, עד
המלקוש המרביץ בניסן. כשתתממש הציפייה הזאת, וזה עניין של זמן
וסבלנות כבושה, ארגיש שאנחנו עשירים. אם לא עשירים גדולים ממש
שיכולים לקנות את כל העולם בלי לעשות חשבון: בגדים, כל מיני
מעילים לכל מיני אירועים, צעיפים חנניים, כובעים משונים, כמה
זוגות נעליים להעמיד בארון, לחמם את הבית בחורף בלי חשבון,
לצאת לנופש כולנו יחד בהרי צפת או בירושלים. רדיו נקנה, מכונית
וסתם מתנות קטנטנות וחמודות. ושוקולדים מיוחדים, כשמתחשק מפעם
לפעם. אם לא כל חלומות העושר האלה, אז לפחות, בביטוי שנרצץ
בשיחות המבוגרים: היות מבוססים. כלכלית, זאת אומרת. פגה הדאגה
למיידי שבמחר.
איזו מעמסה כבדה הנחתי על עץ תפוזים אחד המושקה בשתי לקיחות
דלי מברז, בחצר חולית. שישה צעדים בערך הייתי מודדת לחצר מדלת
הבית עד הגדר החוצצת אל חצר סמוכה, גדר שהעמיד אלמוני קודם
לבואנו הנה, ביקש מן הסתם לבצר את תחום ממשלו או להפגין את
בעלותו, למנוע הרהורים וחילוקים ודיבורים מיותרים מה שייך למי
ומי משיג ממי. בזמני ניכרה הגדר בעקמומיות לוחות העץ. הימים
והאקלים שבאו עליהם חיסלו את סרגליותם ואת קציעתם הראשונה
שאפשרה בלא חשש מפני שבב קוצני ללטף אותם ביד. וזה קרוב לוודאי
כבר היה ללוחות הגדר ההם פרק חיים שני. קשה להאמין שמישהו
בשכונה ההיא היה מרשה לעצמו לקנות אותם חדשים בבית מסחר ללוחות
עצים.
וכמה שהייתה החצר צרה, שישה צעדי רוחב אמרתי, ואם הייתה לי בה
ציפיית התפוז הרי הייתה לי בה גם התענגות הברז. למרגלותיו
חפורה הייתה באדמה שוקת בטון. יצק אותה אחי מחופני מלט שליקט
במקומות בנייה. עשה אותה כך שייקוו אליה הנתזים כשהמגופה נפתחת
והמים מתפרצים בזרם נאמר לתוך גיגית כביסה. אליה מטפטפות
מהורהרות, חסרות מרץ, שאריותיהם השקופות החומקות מן הסגירה. מן
השוקת הייתי דולה בכלי קטן את שאריות המים להשקות בהם שתילי
ריחן, שיחי עגבניות וחציל סמוכים ליתדות עץ, וקישוא שזרעתי עם
אימא הייתי משקה. קישוא שלבלב בעלים רחבים. בשיא חייהם היו
נכנעים למחלות שחיבבו את לחות הבוקר המתעבה על העלים באגלים
דשנים. המחלות הללו עונה בעונתה היו כומשות את ירקות העלים
ומחסלות את הצמח לפני בוא הפרי.
אבל לא היינו מתייאשות - אימא ואני. לי הרשו להתעסק במים רק
בשעות החמות בקיץ, וטיפת רוח שלא תנשוב עליי, ואז הייתי טובלת
בובות בשוקת ובמשחק של אמבטיה מקרצפת אותן ומפריחה מגופיהן
אשכולות של בועות סבון זוהרות. מנסרות צבע שהיו ממריאות להתבקע
קצרות חיים לפני שהספיקו לנסוע באוויר. חבורות של דרורים ופשוש
אחד וירגזים - שניים קבועים - היו באים להרוות צימאון במי
השוקת ואני מציצה עליהם בחלון. בסתיו היו נקרים עוד אורחים
פורחים. פרושים וקיכלים. נחליאלים מקדימים טעו לעמוד על שפתה
ברצותם לטבול בה רגליים, חושבים אותה שלולית ראשונה של חורף".
ועשהאל ננער. "כזה מין סיפור צמחי הייתה מספרת אמי. והילדה
הזרה שבתמונה, זאת שאמרתי קודם לעזוב אותה - אולי היא בכלל
קרובת משפחה. נאמר האלמונית היא בת דוד לאמי. ועדיין אני נטרד
בשאלה אם הילדה ההיא משערת כי בעוד זמן קצר אמה של חברתה,
דודתה, זאת רחל, העומדת בגבה, לא תהיה עוד עמם. המשפחה הקטנה
תתפרק, הילדה שתהיה אמי תישלח לגור בקיבוץ רחוק, ובפגישותיהן
הנדירות, תהיה קרבתן קשה לביטוי יותר ויותר והמרחק ילך ויהיה
קשה לגישור. אין לי מושג כאמור אם הילדה ואמי עקבו זו אחר
גלגולי חייה של רעותה. אולי האחת זכתה לקבל מדי פעם בפעם דרישת
שלום מרעותה או הצליחה לדוג איזו פיסת מידע מיד שלישית, מידע
מן הסוג המתגלגל בין מכרים משותפים ומבליח את זיכרון הנפש
הרחוקה, כנצנוץ האור המבליח אל הארץ מאווירון הטס בלילה סמיך
גבוה בין עננים. אני, בהיזכרי בתמונה, יש לי איזו תקווה קטנה
שלילדה האלמונית המצולמת לא אירע בחייה כל רע. אף שלא הכרתי
אותה. כשאני מעלה לפניי את התמונה, אני רואה בה אישה קטנה מלאה
רק בשמחת היום שלפניה, אין שום רמז למחשבת זדון בפניה ואין כל
רמז בהם לחשש או לפחד מפני המחר, הלוואי שאלו הצליחו להשתמר
בה. אני מקווה שמשגדלה ובגרה מצאה כי עולה בידה לשמר את שמחתה
כלפי היום הבא אליה והצליחה לחיות את חייה כפי שראוי להם -
מתוך מידה של בירור ובחירה. אלא שגם אם לא רק בטוב ננהגו חייה
ובא בהם כלשהו רע, בכל זאת נותר בה מהכוח לראות ברע גם דבר מה
שאפשר להתעודד ממנו, ובגרה להיות היום אישה כבת שישים החיה את
חייה בשגרתם המתאימה. אם כך קרה, אני שמח בשבילה.
נחזור אל הילדה המחייכת שתהיה אמי. משונה לחשוב שהשיער החצירי,
הבהיר בהיר הזה, יהיה שערה של אמי. אני מכיר את אמי בשיער כהה
הרבה יותר, מידתו עד המותן, קלוע לצמה. כיוון שבדרך כלל לשיער,
לצבעו, לסירוקו, לאופן נשיאתו על הראש, חלק נכבד בקיבוע דמות
אדם בזיכרוננו, כך שנוכל להכירו, קשה לי לחשוב שהילדה שבתמונה
היא באמת אמי. נכון, אני מסכים עם עצמי, בינתיים אין היא אמי.
היא עדיין ילדה, היא טרם ילדה. ודאי שיחקה - אולי אף עם הילדה
השנייה - את משחק ההיריון. תוחבים כרית ענקית על הבטן כנגד
החולצה וצועדים בהתנודדות כבדה, גב נקשת אחורה כנגד התפיחה,
ואומרים: יש לי תינוק בבטן, הוא רוצה לצאת החוצה, ומתנשפים:
אוח... אוח... ואז מחליקים את הכרית החוצה, מגלים אותה ופורצים
בצחוק. חוץ מזה, כדי להיות אימא שלי היא עוד צריכה לחיות את מה
שלפניה, ומתי שהוא בזמן מתאים בעתיד להכיר אדם אחד מסוים,
שיהיה אבא שלי, הם צריכים להסכים בינם על חייהם הלאה, להסכים
על הולדת ילדים, ובאחד שייוולד מהם אכיר את עצמי.
אז מה פשר החיוך של הילדה בעלת השיער החצירי: אפשר שהצלם עושה
פרצופים ומשמיע קולות מוזרים המכוונים לאוזנה ולאוזן הילדה
האחרת. אפשר היא מחייכת מפני דבר משובה שהשמיעה אמה רק לפני
רגע כלפי הצלם. הישיבה הזאת מול הצלם, ישיבה שאמה ארגנה, היא
מאורע חגיגי של ממש בשל נדירותו בסביבתם ובאורח חייהם הדל,
והיום המיוחד השיב עליהם רוח טובה. הילדה גאה באמה ועוד יותר
מתמיד מאוהבת בה. אינה יודעת לגמרי למה אביה אינו חי אתם. היא
זוכרת כל מיני מריבות, תמיד רבו אצלם בבית, אינה זוכרת זמן שלא
רבו. תמיד מישהו צעק על מישהו. אבא על אימא, אימא על אבא. האח
שלה היה מתלהט ורב עם אבא כשהוא לצד אימא ועם אימא כשהוא לצד
אבא ופתאום צועק על כולם שילכו לכל הרוחות, טורק את הדלת, נעלם
מן הבית וחוזר אחרי כמה שעות להכות את דאגת ההורים וייסורי
המצפון שלהם, ודבריהם המתרצים על חטא שלכאורה חטאו לו. זאת
הייתה מציאות החיים המשפחתית היום-יומית שלהם, עד שהיה ריב אחד
גדול ממש שממחרתו אבא לא גר אתם עוד בבית. אמה דיברה אתה על
אביה בכעס רב. הילדה לא הבינה בדיוק מה הרתיח כל כך את אמה.
אמה הלינה שלא ייתכן כי הבן אדם הזה לא ילך לעבוד ויישב ימים
שלמים בבית. "מילא שהוא לא מוצא עבודה מסודרת, שיש בה פרנסה
נאה ועמדה טובה לכולנו, אלא שהוא לא מעוניין לעבוד עבודת שגרה.
פועל יומי הוא אומר לי שהוא רוצה להיות, אז בבקשה שיהיה פועל
יומי, אבל גם את זה הוא לא מסוגל לעשות. כל עבודה שהוא מוצא
משעממת אותו אחרי שבועיים והוא נותן למעסיק את העילה לפטר
אותו. ומה יוצא מזה: הוא חוזר לשבת בבית, קורא ימים על ימים
בספרים שלו, אוכל בקושי יש לנו ושכר דירה לשלם - אף פעם אינני
יודעת אם יהיה בזמן, והטלטולים האלה מדירה לדירה, והכוח שלי
נגמר אני אומרת לך, נגמר, אני לא מוכנה לכך יותר. שידאג לעצמו
הלאה, נראה אותו מסתדר, הנה בכל אופן הוא לא חוזר".
האמת היא שעד הנאום הזה וגם אחריו לא לגמרי ידעה הילדה מה לא
בסדר בהישארותו של אביה בבית, אתה. דווקא די נהנתה. הוא לימד
אותה לקרוא ואחר כך היה מביא לה חוברות דקות מצוירות עם
סיפורים פשוטים שיכולה הייתה לקרוא בהן לבדה. היה קורא לה
מספרים של מבוגרים. את סיפורי שלום עליכם אהבה מאוד. גם את
סיפורי מנדלי. סיפר לה אותם בערך מגיל חמש, והיה קורא לה
מ"ויהי היום" ואחר כך מ"ספר האגדה". היו משוטטים בין דפים של
אנציקלופדיה מצוירת. את השיטוט באנציקלופדיה אהבה במיוחד.
וכשאבא היה שואל ממה יקראו, את האנציקלופדיה המצוירת הייתה
מגישה לפניו.
היו באנציקלופדיה ציורים צבעוניים והוא אמר שהם לגמרי מוגזמים.
בייחוד הייתה מתעכבת על תמונה מצוירת של כדור הארץ שהיה משייט
לו בשמים סגולים, מפנה אל המתבונן את כל אורך אמריקה, והיו
מצוירים בה רכסי הרים מושלגים, קניוני נהרות אדירים, מישורי
עשב, מדבריות, ג'ונגלים שממעביהם מגיחים יגואר חושף ניבים חדים
באיום, ונץ שכרבולת צבעונית על קדקדו. ותוכיים צבעוניים. והיה
שם דף שובה עין בצבעוניותו, של דגלי כל ארצות העולם. גם את הדף
ההוא אהבה מאוד. הדף היה מכמיה את נפשה לבקר באפריקה אצל
הכושיים שהיו מצוירים שם עונדים זרי פרחים. מאחורי הכושיים,
היו בקתות קש, לרגליהם סלסלות עם שפע פרות. את שמות האננס
והקוקוס למדה שם. הייתה שוקעת להמציא להם, בלתי מושגים,
ניחוחות וטעמים. כמהה ללבוש פרוות של אסקימוסים. לחצוב אתם
לבנת קרח שבאחד הציורים צוירה כחלחלה, שקופה, עמומה. השתוקקה
להציב ממנה איגלו בשדה הקפוא לובן לבן - דובים ענקיים משחרים
במרחביו. להיות הולנדית בנעלי עץ נקשניות, עם סינר ושמלה רחבה
ומצנפת משונה. וטיול אל כרך סואן רכבות תחתיות וגורדי שחקים.
כך היו שעות הבוקר, עד שובו של אחיה מבית הספר ועד שהייתה אימא
חוזרת מהעבודה, עוברות עליהם בנעימים. כשהתעייפה מסיפוריו
הייתה פורשת לשחק לבדה והוא היה פונה להשתקע בספר מספריו.
אחרי שאבא שלה עזב פתאום, הייתה נאלצת - בעת מחלותיה - להישאר
לבדה בבית, עם הספרים, אבל איש לא סיפר, לא תיאר, לא שוחח, איש
לא שאל שאלות וחד חידות וצחק ובידר אותה. התחילה לשוחח עם
עצמה. אמת, מהלך החיים השתנה לה בן שנייה, בעזיבתו של אבא. אבל
היא ידעה שיש לה אימא חסונה ונמרצת ומחליטה. אימא שלה תוביל
אותם ביד רמה. היא עושה כל מה שצריך כדי לשמור להם על ביתם.
נוסכת בהם ביטחון.
האומנם. שמא כבר אז החלה הילדה לכעוס על האב החסר בחייה בבקרים
הארוכים ארוכים. שמא הייתה כועסת עליו כי אמה נאלצה לצאת
לעבודת הניקיון ששש... איזו בושה, שאף אחד לא יידע. והיא,
הילדה, נשארה לבדה בבית - אין איש אתה לחלוק את בדידותה. שמא
כעסה הילדה על אביה משום שבהיעדרו נהיה אחיה גס רוח ותוקפן
כלפיה וכלפי אמם. שמא היא מאשימה את אביה על ששלושתם, היא,
אחיה ואמם, חשים נידפים ברוח, אין להם רגע בטוח אחד, עד שכל
מאורע המופיע בחייהם מטיל עליה פחד שהעולם עומד להיטרף סביבם.
שמא כעסה עליו בשל מעט הכסף העומד לרשותם, שמספיק להם לקיום
דחוק בלבד. שמא כעסה עליו כי לא היה אתם כשכדורים נורו משכונות
הערבים אל עבר ביתם - אמה הייתה פוקדת עליהם לשכב על הרצפה והם
היו מגוננים על גופיהם מפני הקליעים המתפלשים בקירות, מתכרבלים
בשמיכות החורף הכבדות מכף רגל ועד ראש. שמא כבר אז כעסה הילדה
בתוך תוכה או הכול יתחיל אחר כך.
אני יודע שכבר אז כעסה. כי חוץ מהכעס שלה, בנפרד ממנו, קלטה את
כעס אמה כלפי אביה. עדיין לא ידעה דבר על הכעס שיהיה לה על
אמה, שמותה יותיר אותה מלאה חוויות של חוסר אונים מול גסיסה
וחוסר אונים להקל כאב, חוסר אונים כלפי בושת הגוף הבוגד, חוסר
אונים בשל רגשות רחמים שלא עשו את שציפתה מהם. ולבסוף: מלאה
בכעס על אמה שלא עמדה בהבטחתה לסכוך אותה בחיקה, מותה עזב אותה
לבדה לגמרי. והיא לא ידעה הילדה, שכל חייה לא תסכים להניח לכעס
שלה על משפחתה הגדולה, דודיה ודודותיה, שכפי הבנתה לא התפנו
לתמוך בה, ללוותה, לעמוד לצדה. לא תהיה מוכנה להרפות ולהיפרד
מהכעסים שלה לשלום, כי עשתה את מה שהורתה לה אמה. לא סיפרה דבר
לאיש. שלא ישאלו אותה שאלות. על הבושות. אימא עובדת ניקיונות.
אבא לא עובד. אחר כך אבא מטאטא רחובות. אם כך איך תיפרד לשלום.
כבשה את עצמה וגדלה להיות אשת עקרונות שאינה נסוגה ואינה
מוותרת.
כשסיימו להצטלם, כבר היו הילדות קצרות רוח. מיד כשהצלם גילה את
ראשו שהיה טמון מתחת לברדס שחור קמו וכמו זוג גדיות שובבות
התפרצו החוצה מן החצר להמשיך במשחק הקלס. רגע התווכחו תורה של
מי עכשיו, אם להתחיל את המשחק מהתחלה או להמשיך מהשלב שבו
הפסיקו כשנקראו אל המצלמה. האישה ממקום עמדה ובלי לשנות
מתנוחתה אמרה לצלם: "תודה, תגיד לי בדיוק באיזה יום לבוא
אליך", ונכנסה הביתה.
והאישה רחל חשבה בלבה: כל מה שאוכל לעשות למענם אעשה כדי להקל
עליהם. אבל בסוף הם יצטרכו להתמודד עם חייהם בעצמם, איש לא
יחסוך מהם דבר כשאני כבר לא אהיה. מעכשיו אני צריכה להפסיק
לחשוב על מה שהיה ועל מה שיכול היה להיות, אסור לי לחשוב על מה
שיכול לקרות כשכבר לא אהיה, אני צריכה לשמור את כל הכוחות שלי
כדי להיות אימא שלהם, אני צריכה את כל כוחותיי להתמודדות
שלפניי.
זמן קצר אחר כך התחילו סימני המחלה לתת בה את אותותם. עבר עוד
זמן עד שביררו הרופאים בדיוק באיזו מחלה מדובר, עבר זמן עד
שקרובי המשפחה ששותפו בסוד ראשונים - הילדים שותפו בו אחרונים
- עמדו על המשמעות הסופית של העניין. היה עוד איזה זמן שבו
טיפלו האם והבת זו בזו. אבל מתישהו בא רגע כלות הכוחות שבו
נשכבה האם במיטתה אפוסת כוחות, רצוצה, מטושטשת. עכשיו השתנו
התפקידים בבית והילדה, שעד עכשיו הייתה בדרך כלל מטופלת, הייתה
למטפלת רחמנית ודואגת בשעות הארוכות שבהן שהו לבדן. היא טיפלה
בה באחריות ובדבקות, ברוך ובמסירות שלא ציפו להן על פי גילה.
הילדה טיפלה באמה עד הסוף, עד לשעה שתיים בצהריים ביום ההוא
שבו נשימתה עזבה.
אחרי מות האם לקחה אחת הדודות את הילדה והן נסעו לחפש קיבוץ
שיקלוט אותה לחברת נוער. הן ביקרו בכמה קיבוצים עד שבמקום אחד
הקיפה קבוצת ילדים את הילדה ועטפה אותה. הילדים האירו פנים
והפצירו בילדה שתישאר אתם. הילדה אמרה לדודה "כאן אני רוצה
להישאר". היא שמחה. בתמימותה סברה שהיא בוחרת בית, אבל חבורת
נערים ונערות, נחמדה ככל שתהיה, אינה בית. ולא תרופה. אחרי
איזה זמן הבינה הילדה ששוב אין לה בית, מה גם שאחיה שפנה
לדרכו, חייו הצעירים לפניו, חיסל את המעט שנשאר בדירה וכך לא
נשאר דבר ממשי להחזיק ביד.
בכי וגעגוע נאצרו בשנים הבאות בילדה, שלא הפסיקה לחסור את אמה
גם יום אחד בחייה, לא חדלה לרצות להחזיר אותה, להחזיק אותה,
לעמוד מול אימא לחבק במותניים ולטמון פנים אל תחתיות השדיים.
לגדול ולהקיף בכתפיים ולהניח לחי על צוואר. עוד יותר לגבוה
ולחי אל לחי, נשקוקי אסקימוסים אף אל אף. לא היה יום שבו לא
שוחחו - בכעס, בטענה או ברכות וחיבה. והילדה התעקשה לקיים את
הדרכות אמה כמות שזכרה. לא התירה את עצמה הילדה, ולא התירה
לעצמה מילה על הכמוס בה בכאב. סבבה בעולם ביתמות הלבדית שלה,
אינה מניחה לגעת בה, עושה היטב כל מיני תצפיות ומחקרי מדע. ועל
אמו שלו הצר עשהאל ואמר "אימא די כבר עבר המון ובא זמן, והזמן
הזה ראשון והזמן גם אחרון".
כן משה, אכזבה רחל. היא, שילדה לך בן ובהפרש של ארבע שנים בת,
מתה צעירה, אחרי שגירשה אותך מהבית בתוך כדי ויכוח שפרץ פנימה
בין הכתלים, רם קולות, נמרץ ומר מהרגיל, אחר צהריים אחד סתווי,
מעט אחרי שחזרתם בשני זוגות מארוחת צהריים של שבת. בשני זוגות
הייתם חוזרים. ראשונות על הדרך רחל ובתה מחזיקות ידיים ורואים
את נחפזות הליכתה של רחל, גופה הדק, השקוף, מושך קדימה, צעדה
רחב כמעט כדי קריעת אמרת השמלה המתנופפת ונחבטת כנגד השוקיים
טיפה מעל לקרסולים, שרירי האמה שלה המתוחים דוחפים ורידים
כחולים אל פני העור, כף ידה מועכת את היד הקטנה הנתונה בתוכה
מתוך התעלמות גמורה מהילדה הנגררת, ספק מרחפת, בעקבותיה. רחל
שותקת, כל הדרך, רבע שעה בערך, צליל לא נרעד על מיתרי קולה, בת
אומר אינה צולחת לעבור אל מצרי שפתיה. הגה אחד חושקת שלא
יימלט. גביניה כווצים, עיניה מצומצמות, עצמות לחייה צומחות דרך
העור הלבנבן העוטף אותן. מבטה לעתים נישא הלאה אל אופק הדרך,
אבל אינו נעצר בו, אלא משקיף דרכו. לעתים צונח המבט אל קדמת
בהונותיה, כמו מתמקד לו שם בדרך הנסחפת, אבל לאמיתו של דבר היא
עיוורת לסחיפת הרחוב תחת רגליה השועטות ואינה רואה דבר. לא
רישומו של אופק הדרך בא אליה, לא מרקם השביל המתכונן לקבל את
מדרך צעדה. שקוף לגמרי מבטה.
הילדה, זרועה מתוחה קדימה, כף ידה לכודה, מרותקת כבשלשלת אל
אמה, גווה מתפתל לאחור, סביב עצמו, לוקחת את מבטה אחורה אל
המקום שבו אמור להיות אביה, וקדימה אל עורף אמה, ראש הילדה
מיטלטל קדימה ואחורה. אין בה רצון של ממש להיעזב מיד אימה, שאם
לא כן מן הסתם הייתה עוזבת. לא מעל לכוחותיה המאמץ. עם זאת
בפניה נקראים סיוט ובהלה ותימהון ואי הבנה. ורבה מידת הייאוש
הדומם בפניה. לא. שמונה שנים שלה אתם, אין בכל העולם בני אדם
הידועים לה טוב יותר מהם כי הם אבא ואימא שלה, עדיין לא התרגלה
למוסיקה של התגרות המתעוררות בינם. לא נהיר לה על מה. לא למדה
לשפוט בינם. נדמה לה שאת הדבר הזה, את המשפט, כל אחד מהוריה
מבקש לעצמו. ממנה. עדיין אינה יודעת מהו המקום הראוי שתתייצב
בו בעתות הזעם הפוקדות אותם, איומות ונוראות. שמונה השנים האלה
שבהן טרם החליטה מה המקום שראוי לה להתייצב בו מוכיחות לדעתה
שמשהו לא בסדר אצלה. נכות. כשהם באים, כמה שעות, לפעמים יום,
מתום התגרה, להסביר לה את עצמם, כל אחד בנפרד מוצא את ההזדמנות
להתקרב אליה, להסביר הסבר שהוא תמיד בלשון התרפסות והכאה על
החטא שחטא לה. היא מבינה שההתרפסות וההתנצלות רק לאוזניה
נועדו, לעולם אינן נאמרות בינם לבין עצמם. הם נשמעים לה, בנפרד
כמובן, תמיד בנפרד הם באים, כנים כל כך ואמיתיים ומלאי
התכוונות. רוצה להעניק להם כל הבנה וסליחה והתחשבות עד רחמים -
שהיא יכולה לגלות אליהם. אל כל אחד בנפרד. מה היא יכולה לעשות.

ומה עם האימות והבהלות שמביאות עליה המלחמות שלהם: בכל הכנות.
בכל ההתנצלות מראש. בכל ההבנה שאני יכולה לצפות ולדרוש מכם פעם
אחת יחידה. שכחתם שאני ילדה ואתם המבוגרים. אתם הבאתם אותי
לעולם, לא אני אתכם, מה אתם רוצים ממני כל הזמן. אני לא מבינה
מה קורה ביניכם ואני לא יודעת איך אפשר לעזור לכם, אם בכלל
הייתם רוצים שמישהו יעזור לכם. אז תעזבו אותי. קחו את
ההתנצלויות שאני לא מצליחה לדעת מה צריך לעשות בהן. מעמסה כבדה
בשבילי אחרי שאתם מצליחים להפחיד אותי כל כך. אנא מכם. סופית
ואחרונה. אתם חוזרים פעם אחר פעם ומטילים בי שוב ושוב אימה.
כולי נבהלת בעתות המריבה, שאולי הן מין משחק לכם. אם הן משחק
תאמרו לי, כי לא כך אני מבינה. ואם זה לא משחק ואתם לא יכולים
להתגבר על עצמכם, לפחות אל תכבידו עליי בייסורי המצפון
שמתעוררים בי על שאולי אתם רבים בגללי. באמת, תגידו אם אני
הסיבה למריבותיכם. אולי משהו שהייתי עושה היה פותר את קשייכם,
אני אין לי מושג מהו. איני עושה דבר, נשאר לי רק להתייסר.
לטובת מי אני צריכה להיות". אבל היא לטובת שניהם, ואינה נגד
איש, "רק בואו שניכם יחד. היו איתי. לא בנפרד. אלא משני צדיי,
בזמן אחד. חבקו אותי. לטפו. געו. תנו לחום היחד שלכם לחלחל
לתוכי. אהיה שמחה כל כך עד שכל התחלואים יהיו נסבלים וינטשו
ממני למקום אחר". כך סותמת הבת.
אחרי רחל והבת, במרחק בטוח מפני שובל הסופה ומפני הנחשול הבא
בסערה, פוסעים באחר צהריים של השבת הזאת משה והבן. ברחובות שעת
שיממון השעה השבתית הזאת. שעת אחרי החמין. שעת אחרי החמין
החומים, הריחניים העשויים היטב בשומן, בבשר, בקטניות, בתפוחי
אדמה ובבצק. חמין שבתרווד נדלים אל צלחות המסובים לשולחן, מתוך
בטני סירים כרסתניים - את שאריות מיציהם, כדבר המסיים, סופגים
הסועדים אל פרוסות חלה טרייה, וימזוג בעל הבית עוד כוס יין
אדום, הן היום שבת נשתה נא עוד כוס אחת.
והשעה היא שעה שבה מתחמקים בבתים אל המיטות מדושנים, מקפידים
להגיף תריסים ווילונות לכבוד עונג המיטה, עונג שממנו נמזגים
הבריות לשינה עמוקה הלוקחת אל תחילת הידיעה על אודות קצה השבת.
אולם כשמתעוררים מן השינה והידיעה על אודות קצה השבת כבר תופסת
מקום ממשי, מתנחמים מעגמת קצה השבת בהסבה נוספת אל השולחן, אלא
שהפעם לקפה ריחני מעורר ולעוגה מתוקה. את השעות הבאות מקדישים
לבילוי חברתי, פטפוטי, שיכול להילקח בכל מקום, בין ציבורים
מתלהקים בקרן רחוב, בין פוסעי מדרכה, בין יושבי גינות, מעל
ומבעד לגדרות חיות ומשוכות. ואם למשל בבילוי בבתי קונצרטים
ובבתי קולנוע.
ותראה אותך משה בצהריים המבטיחים האלה, המבטיחים לזולתך הרבה
כל כך שיתרחש להם בעוד כמה שעות, איך ידיך תקועות בכיסי
המכנסיים. לאט לאט מתנהל לך, בעוד רגע ייעלמו השתיים שלפניך
בפניית הרחוב, ומה אתה, הליכתך מרושלת כדי כך שאת רגליך אתה
משליך בכל צעד קדימה במין תנועת ניעור, מה הניעור הזה מפרש.
האם אתה מבקש בתנועה הזאת כאן ועכשיו להיעזב מהרגליים האלה שלא
תהיה כפוי להיות מובל בהן למקום שהן מוליכות אותך אליו, מקום
שבו עומדים להיערך שוב חשבון נפש ארוך ומעיק והטפות ש: "די,
ככה אני לא יכולה יותר. אני לא מוכנה לחיות ככה יותר. תראה איך
מוזנחים אנחנו נראים. למה. תגיד לי. למה אתה לא מבין. תראה איך
אנחנו חיים. סמרטוטים. אני כלו כוחותיי לטפל בך, אזל מלאי
ההזדמנויות, אם אתה לא מחליט לבדך, אז אני אחליט בשבילך שתעזוב
כאן, עכשיו, אתה שומע, אחר כך נמצא זמן לגמור את העניינים
בינינו". וגרון חנוק, קול נצרד, עיניים דומעות.
אין לך תשובות שיהיו רצויות או לפחות יענו איזו תשובה למהומה
הקרבה. עדיין אתה מהוסס, עדיין לא החלטת סופית. אם כי מה
שמתברר בתוכך דוחף אותך כבר שנים כמו מסה ענקית. כמו
באנציקלופדיה המצוירת - גלישת הקרחונים הדוחפת לפניה באפס מאמץ
הררי עפר וסלע וחצץ. מה שמסיע, בכוח הזה שאין לך להתנגד לו,
מסיע לאט לאט אל קצה תחום ההסכם המקובל בין האיש שהיא מצפה
והאישה שהיא עצמה. זהו שאתה עומד על קצה ההכרה שלך. גם דחוק אל
קצה גבול ההבנה שלך את עצמך, אבוד משהו, שום פתרון אינו מסתמן
לך, וכל מעשיך וחידלונותיך מובילים לפרישה, עוד לא בא לך האומץ
לספר אותה למי שאתה חייב להם, וגם אינך עושה דבר כדי להכין את
הפרישה. הרי יש לך היגד וזה זמן הוא מוכן ומשונן, רק דרוש איזה
כיווץ קטן עליך - איזו לחיצונת - ותתחיל לזמר אותו בדיבור
חגיגי, מנער את מה שסביב, תופס את ההקשבה הראויה. משהו כמו
שתקום ותאמר "הנה כך וכך עומד לקרות אתי. זאת אומרת לא רב הזמן
עד שתגמול בי סופית ההחלטה לקום וללכת מאתכם - הקשיבו מה אני
בא לומר לכם, דבר שאולי לא שיערתם. קווצה אחת ממנו תופסת את
נערותי ועוד אחת תופסת את עכשווי, אחריו לא יהיה עוד עמדי דבר
רב לומר, צר לי עלינו, גם לבי נכמר".
ולבו של משה היה נכמר מן התהפוכה שנתהפכו חייו בבחרותו, מתוך
שנפשו באה בחיבוטים ובספקות, עד שהכריע על זמנים חדשים, ומהם
הכריע על גילוי ראש ועל פנים חלקים. ופסק שילך לו ממקום חיי
השעה שנולד - סחרנים קטנים שנשמתם פרוטה יושבים שם - אל מקום
התכליות הברורות שכאן. אלף תשע מאות ותשע עשרה, צומת
אושביניצים, גבול פולין עם המערב. עם ליל - בלי פרדה ובלי ברכה
- פשט מעליו את מדי צבא פולין החדשה. בחשאי עשה אל שדה הגבול,
אורב לחילופי המשמרות, מוצא משעול על פי סימן מראש, מונה
שטרות, שוב שואל לכיוון, ליתר ביטחון. לא כדאי עכשיו לטעות;
הרי בפלשתינה לומד עברית הגנרל אלנבי בכבודו ובעצמו, ולך
תאמין; שלושה יהודים שופטים שם בעליון. והלך ונסע גם ירד ים.
וגם אם לעת הליכתו בים תשעה ימים - משיגעונות האונייה - התפלל
שתינתן לו רק עוד פעם זו, שנייה, שכרות ברית המילה; אולם מרציף
יפו, כשהתייצבו רגליו, הלך בשירה אחרי אורחת הגמל, הלוקחת לו
לתל אביב את מטענו המועט. גם התייחף מתוך פליאה, בנעימות, עם
החול הנשפך חם. עת קיץ תאנים דבש אז. מיד פנה לעבוד את שלשמו
בא לכאן. לוהט תחת כיפת שמי תנור - שמש מתלבנת בם בכל בוקר
מחדש. קופא לישון באסמים ריקים על הרעב.
"ועכשיו צהריים של שבת, מקץ עשרים ושש שנה, ואני הולך ובוטש את
רגליי באבני רחוב סלול בתל אביב, מגלגל בין הלשון והחיך העליון
אל מבוא השפתיים הרך את שם היישוב הזה ההומה אדם, שם שיש בו
כוונה לעבר ממשי הניתן להיחשפות תחת ערמות עפר, יש בשם תקווה
להתחדשות רעננה ולפריחה בעתיד, ויש אתי אישה ונער וילדה,
ולעצמי אני קליפה ריקה ועריקה. הנה מבשילה בי ההחלטה לקום
ולפרוש מאתכם, לאה מלחוג סביב עצמי עטוף רעיונות שטמונה בהם
הבטחה להגשמה שתבוא בעשיית כפיים במאבק ובמלחמה. מזמן הם ריקים
בעיניי איני מוצא עוד טעם, יורד עליי טמטום גדול לצדד בהם יום
אחר יום, עד שעוקצת אותי ומכאיבה כאב רב חד-פעמיותם של חיי
היוצאים לריק. כבר זמן רב צומחת בתוכי כפירה על אלה, ולמועד
הבשלתה אני הולך להיפרד מכם כדי להיסגר, כדי להחיות את רוחי
הצחיחה - איני מוצא במעגלכם נפש להידבר ובשבילי אולי זאת עת
אחרונה. ההבשלה הזאת נעשית בתוכי בתהליך איטי ולא בלתי נסוג,
לא בלתי מחפש כיוונים אחרים, אולי מן השנה הרביעית שלי כאן,
בארץ הזאת. ומתחזקת בי מיום ליום תחושת ההיריון הזה שאני נושא
בקרבי, הנה הוא גדל וצומח, ראשיתו בדבר לא ברור שהתעורר יום
אחד ללחוץ מבפנים, מאז הוא מגרד אותי ושותל בי חוסר מנוחה
וסקרנות, עדיין איני מכיר לגמרי את הדבר הזה, רק שהוא מתהווה,
הוא ממני, שלי. ואני נבוך מן האופן הזה שבו אני חושב על עצמי:
גבר בהיריון חי בקרבכם על הארץ שנים, ואינכם נותנים את לבכם
לתופעה המיוחדת. אינכם עומדים על הקוריוז האמיתי שבי אלא על
היותר פשטני. אתם אומרים עליי: גבר רופס. לא. לא גבר רופס כי
אם אדם רופס. חדל אישים. לא עולה בידו להיפעל כאחד מן הישוב.
להיאחז. ועוד שם עצמו כריחיים על צוואר אשתו וכשק חסר צורה על
ילדיו.
אבל אני חושב שטוב יותר שכך תראו אותי. כי אילו ידעתם את
הקוריוז האמיתי שבי, את ההיריון שלי, קרוב לוודאי שהייתם
מתנפלים לנתח, אחר כך הייתם חוקרים חקירות מתפלפלות, מנתחים
ניתוחים קפדניים המפרידים רקמה למקטעיה, כדי להבין את השלמות
שהייתה, והשלמות - אם הפרידה סכין המנתחים - איננה. ומשהייתם
לדעתכם מסיימים לרדת לחקר העניין, הייתם עורמים ערמות של ספרי
דינים וחשבונות עבים, יסודיים, על הפתולוגיות הממאירות הצומחות
בלב לבו של החזון השלם: חזון גאולת ארץ האבות, ארץ עתיקה שעתיד
צעיר לפניה, ארץ של עם, והארץ ממציאה לה יהודי, היהודי עולז
להיות מומצא; ואני שואל;  איכה יהודי איכה.
ובכלותכם בניתוחים את שאריות העובר שלי, הייתם משמרים אותו
ומציגים במוזיאון סוללי הדרכים או במוזיאון הבנאים, במוזיאון
מנכשי היבלית ומתללי הגומות בפרדסים, במוזיאון על שם מי שלא
עמד להם הכוח להגשים ורק בטעות הציגו כאן רגל, מוטב שכלל לא
היו נוחתים אלא היישר לאמריקה נוסעים. איזה שם הייתם בוחרים
למוזיאון שבו יוצג עובר שהורתו בלך לך ובקריעה".
ואתה אומר בלבך משה שאולי רצוי לתאר להם ולספר על העזיבה, אבל
אין מה להכין ואין את מי, כי כולם כבר מוכנים, זה זמן רב, הם
רוצים ויקדמו בברכה. ברכוש אינך רוצה לקחת דבר אלא להפך
להשתחרר ולהיות קל. מוותר על הצורך להתחלק בכיסאות ובכסתות.
אינך רוצה סירים ומחבתות. בלי כל מיני פיצ'יפקעס רוצה לצאת.
קופסות קטנות של גומיות לתיקון ברזים מטפטפים. מסמרים קטנים
לדפוק בקירות, מברגים ופליירים לכל מיני תיקונים קטנים - בלי
שום חפץ שיגרור אותך שוב להתעסק בשטויות. בלי שום בזבוזי זמן.

תיקח את הספרים שלך - מהם יצא הכעס, לאחרים אין עניין בהם; כל
מיני רושמי תחיות, ומורה הנבוכים ההוא, מורי נבוכים אחרים,
תורת המידות ההיא וכל מיני קונטרסים ופולמוסים והנחות יסוד.
לקסיקון כללי יש לך, אלף מאה שמונים ואחד עמודים, וקדמוניות
היהודים. מכאן, רק אתה והמחשבה הפרטית שנותנת לך לשקוע אל
בדידות עצמך. נפש קוראת אל עולמה. רק אתה וזמנך הפרטי - החופשי
באדם - אין מושל בך בעולם.
כך משה המטלטל רגליים ברחוב השבתי, עמו הילד, לצד אבא שלו, כי
מרגיש הילד או מוטב נער נקרא לו כי ראוי שיהיו הכוחות מחולקים
שווה בשווה בריב הזה. הילדה נמשכת עם אימא, אך הוא אינו עוד בר
משיכה, רצונו עמו, כבר גדול, מאמץ את אבא. הרי נעלם ממנו כי
עכשיו ממש מבשיל באבא שלו לוותר עליו, על אחותו ועל אמם.
ואיש אחד בגיל העמידה, דייר, מביט עכשיו אל הרחוב, מן הקומה
השנייה בבית שחיצוניותו טיח אפור, ברחוב בקצה דרומי של תל
אביב, מביט במין הצצה רגילה מה קורה ברחוב שלמטה באופן כללי
לגמרי, בלי סיבה מיוחדת, בלי שום כוונה להיות פולש לפרטיותם,
הרי אין הרחוב הפתוח מקום מתאים להתעסק דווקא בו בעניינים
פרטיים. ההצצה שלו לרחוב למטה - רגילה כל כך עד שאינה מודעת;
הנה אני מציץ עכשיו; רק כדי להרגיע שהכול בסדר, אין סימן
שפורענות עומדת להתפרע מן הרחוב.
האדון מביט עכשיו מן הקומה השנייה בבית אפור ככל הבתים מסביב,
רואה זוג במעלה הרחוב, גבר ונער. זוג הוא רואה - אישה וילדה
במורד הרחוב - רגע לפני הפנייה. האדון הזה אינו זקוק להיכרות
עם אלו כדי להבין שכאן ועכשיו הוא חוזה בגווים מתנכרים. על פי
נוקשות העורפים, לפי מידת הצעדים, רואה כעס כבוש מתהלך, זרות
והתעלמות, ריחוק והתכחשות שוטפים בריצה, אחריתם תהיה לו לעולם
סוד כמוס.          
לא עיר היית אז משה. כבר במחצית השנייה של העשור החמישי לחייך.
כשהיא מתה רחל, עוזבת לנפשם את שני הילדים, מסרבת לתחנוניך
לחזור הביתה בימיה האחרונים, כבר היית שקוע עמוק בעסקי טאטוא
הרחובות - שנתנו לך כדי דירה, מזון, סיגריות ומנוי לספרייה -
והרי אינך שואף ליותר. איזה רחוב היה שלך? שדרות רוטשילד. אהה.
מפינת רחוב... ועד לפינה האחות. רחוב מכובד הוא רוטשילד של תל
אביב. גם ליהודה הלוי היית נכנס. בארבע וחמש עשרה היה דופק לך
שעון הפח, בחמש בבוקר היית מתחיל, בשמונה כבר סיימת לעבור
יסודי - נעלמים ממך עיקופי הילדה המתחמקת בדרך לבית הספר, שלא
יכירו בה אותך. יפה. כשרצית היית חרוץ. היית בעניינים; כמה
מסודות העיר בסמטאותיה וגניה ובבתי היין שלה בשעות שבהן העולם
ישן נקלעים היו לעיניך. לא היית עוצם. להפך. מתבונן. מין טבע
סקרני שכזה. מברר. מתבונן מי החוזרים הביתה מוקדם בבוקר. במוחך
נרשם על איזה הלך רוח מעיד מצעדו של פלוני. היית קולט אותם אחד
אחד. מי בצעד ישר ותכליתי הממהר להביא את הצועד אל מיטתו
בסיימו ליל מלאכתו ומי בצעד מתנודד, סמוק פנים, מלהג בלשונו,
פרוע בבגדו מליל שכחת יגונו. נחמצת לעתים עם הנפרד בחיבוק
ובנשיקה - היא תולה מבט עורג באלופה והוא מבטו רווי תשוקה שלא
התמצתה - מוחים בגב היד מצוואר ומלחי מריחת שפתון ומעשנים
סיגריה אחרונה לטשטש את ניחוחות הבושם הזר הדבוק בבגד. הבחנת
בעוקבים ללכוד, בלוכדים במכות, במסתתרי במחתרות המגיחים מדירות
מסתור לפגישות של מפקדים ולפעולות. הוכית תדהמה - לא תשכח את
הרעד שאחז בך בבוקר שבו ניבטו אליך פני אחיך מכרזות המבוקשים
שהדביק האנגלי על לוחות המודעות ברחובות העיר. מאתיים לירות על
ראשו החי או המת של אחיך, המרוקן את קופות הבנקים שלהם לאור
היום ואת מחסני הנשק במחנות הצבא שלהם בשחור הליל, הוא וחבריו
דנים ושופטים לחיים, למכות, או למוות את חיילי האנגלי. את
הערבים מפוצצים בשווקים במוקשים משוכללים העושים בהם שמות.
שמורים היו סודותיך אלו ועוד אחרים פשוטים יותר. מי משכים קום
ויוצא מביתו אל היום החדש ברננה, צרורו תחת זרועו גדוש כלי
עבודה. מי חומק כצל מתחום מכריו שלא יכירו אל מה. מי נכפף תחת
טורח העולם. מי מחבק את אשתו וילדיו בהליכתם אל היום החדש
ופנוי ללוותם לבית הספר ולגן. מי יוצא מלא חשיבות עצמו אל נהג
במכונית הממתינה. מי עתותיו בידו, יוצא בבגד נוח אחרי שנמוג
סאון הבוקר הרוחש פסיעות רגליים ובנות קול - סאון המוליך את
בני האדם גדולים כקטנים להיאסר אל מקומם הרגיל - ומשנמוג
הסאון, עת שקטה וריקנית יורדת אל הרחוב, רק אז מגיח ממאורתו
בבגד הנוח, עתותיו בידו, פוסע אל בית הקפה הקרוב השרוי באדי
לחמניות חמימות וכוסות מהבילות, מתרשרשים בו עיתונים. שם הוא
בוחר להתחיל את יומו.
כן, בשמונה בבוקר סיימת את הרחוב, אם הכול התנהל כשורה ולא
אירעו תקלות - לפעמים פח אשפה שמכסהו הוסט בלילה על ידי כלבים
ותכולתו נשפכה ופוזרה בנתיב הסלול לכלי רכב, ובמדרכה הסלולה
לבני אדם, מן המדרכה נבעטה ברגלי עוברים ושבים והתגלגלה במשחקי
חתולים אל מתחת לנופי שיחי הגדרות החיות. כשנקרתה בדרכך תקלה
שכזאת היית צריך לדקור בדקר הארוך אחת לאחת את הפיסות הנאלחות
ומקרים כגון זה היו מעכבים אותך וגוזלים זמן יקר. ומה נדבר על
ימי גיוס מיוחדים לקרצוף לוחות המודעות משכבות הנייר הדבוקות
בהם. ומה נדבר על משמרות מיוחדות, כשהיו קוראים לך להשתתף
בהכנת רחובות וכיכרות לאירועי המון.
אם הכול התנהל כשורה, בשמונה ורבע רוקנת את עגלתך במקום ריכוז
האשפה, מחתים את המנהל על כרטיס העבודה, מברך עמית או שניים
ליום החדש, נותן גב לאחרים, חס וחלילה שלא יתפוס אותך עכשיו
מישהו לתנות מילים כאח אבוד אל אח. בשמונה וארבעים רתחו על
השולחן בחדר מגוריך המים לחלוט בהם את כוס התה הראשונה. עוד
שתי כוסות ייחלטו עד הצהריים, אז תעשה הפסקה, תיזון על לבן,
מלפפון ופרוסת לחם קלוי. שלוש כוסות תה תחלוט לך בין הצהריים
לערב. בין הצהריים לערב אתה מתיר לעצמך כמה עוגיות או מקלות
מלוחים. בערב שוב ארוחת קלי וביצייה ועגבנייה. אחריה עוד שלוש
כוסות תה וגם ביניהן הפסקת עוגייה, עד אחת עשרה בלילה שעת
פרישתך לשינה. שתי קוביות סוכר בכל כוס תה ואתה תשליך אותן אל
הכוס אחת אחת. תתבונן בכל אחת איך היא מאבדת את פאותיה,
מתמוססת לערמה קטנה בתחתית הכוס. בנוח הגרגרים במצולה הלוהטת
אדמדמה, תצית סיגריה, תיתן ביד שמאל את הכפית בכוס לבחוש,
עיניך שבות ומוצאות את מקומן בספר השעון פתוח כנגד הירך,
תופסות שוב את קצב הקריאה המורגל להן ימים רבים, שוב דעתך
מתלווה אל עיניך, לא אל כף ידך שאצבעותיה הבוחשות מאומנות
לחדול ולהגיש את הכוס אל שפתיך, למציצה רעשנית. במין לוליינות
של עצלנים נמתחת אצבע, לחצוץ את הכפית אל דופן הכוס, למנוע את
צניחתה אל הלחי. כך אתה חי עוד עשרים וכמה שנים, עוצר לפעמים
לרשום בשולי דפים בכתב יד זעיר של עיפרון הבהרות למונחים,
הערות מתפלמסות, שאלות בלשון תמצית - למשל אין ליבו נוטה. למשל
אנו עדים. למשל חופשי ומשועבד. למשל יש השלכות. למשל בימי
יהושוע? בימי מלכי יהודה? יש לעיין. למשל כופר. למשל השורש
יד"ע יש לו משמעויות רבות עיין מו"נ. למשל קשיים! ופתקים לבנים
שכוחים. ועריריים ואפופי עשן סיגריות ורוויי תה כהה הלכו חייך
אל זקנתם.
ועשהאל אמר "אבי אתה משה, אבי הקדמון האבוד".

חלק שלישי מתוך "סוף-חורפית", הוצאת ברקאי ספרים 2003