New Stage - Go To Main Page


מלבד לבדוק חשבון ולראות שהחשבון שלך צריך להיות בפלוס של
15,000 עשית הכל.
כך אמרה מאיה לאורי בפגישה שלהם לאחר שבוע שבו נפגשו לראשונה.

אורי בעיני התכלת המאירות שלו והחיוך שווה הלב.
מאיה בשער סתור לא צבוע לא מטופחת עם עם העיניים המחייכות שלה
כאומרות 'ראיתי הכל שמעתי הכל הבנתי הכל רק בכל פעם שאיזה קצה
חוט של אפשרות שמישהו יקשיב לאמת שלי מופיע, גם אם החיוך שלו
שקרני, אני מתפשטת - ליתר ביטחון אני מתמרקת מעט לפני כדי לא
לעורר דחייה'.

בית קפה, יום גשום - הרבה יותר מאותו יום בו צילם אותה לתכנית
שלו, ישבו שניהם, שילבו ידיים. משהו ניצת ביניהם - הזלזול שחשה
למורך לבו לא הפריע לה לרצות לבלוע אותו בפיה, לחפון אותו בין
שדיה שלה, לערסל אותו על בטנה ולהתגלגל איתו ערומה על מיטה
גדולה ולינוק איתו ביחד שעה של תאווה.

"בואי", אמר לה, "אצלם אותך לקראת הבחירות, אעשה עליך תכנית.
את יודעת, זה חשוב, צריך להיות בטלוויזיה."
"לא צריך", אמרה לו, "זה לא חשוב, יש אחרים, הם חשובים. חוץ
מזה אני לא חשובה פה חשוב הרעיון."
"אבל אם יצלמו אותך ויראו אותך, את יודעת, כמו קוקה קולה, בסוף
ירצו אותך."
ומאיה שכל כך רוצה שירצו אותה, שיצביעו לה לרעיון שהיא מובילה,
הסכימה. זה חשוב, כך הוא אמר. הוא מקצועי, הוא בעל נסיון.
"תראי", התנצל מראש, "זה לא עליכם בלבד, יהיו עוד כמה מפלגות
אבל זה חשוב."

וכך מאיה ארגנה יש מאין משרד והזמינה את שותפה - הוגה ויוזם
הרעיון שהבנקים הם המכשיר לשדידת הציבור, הם הקובעים את סדר
היום הכלכלי ובדרך זאת החברתי.

אורי עמד במסדרון לפני שנכנס למשרד והיא שמעה אותו נוקשה,
בוטה, מורה לצוות שלו בקול תקיף, אם אי אפשר לתאר כתוקפני:
"אתם לא מדברים מילה עם המרואיינים, ברור?!"

מאיה ישבה במשרד ושמחה - הנה מגיע לו אדם שיודע מה הוא עושה
ולא ייתן לאף אחד להסיח את דעתו.
הוא נכנס עם הצלמת ואיש קול והתחיל לשוחח איתה.

"אתה זוכר", אמרה לו כשישבו שבועיים אחר כך בבית הקפה, "איך
דבר ראשון אמרת לי 'אז למה את רצה לכנסת' ואני התחלתי לדבר
אוטוסטרדה כמו שאומרים להגיד את כל התורה מהר שלא תתחרט, שלא
תיבהל, הרי אני מביאה בשורה לעולם, אני מובילה את הרעיון הנשגב
שאם נפרק את הבנקים בארץ אז תהיה לנו מדינה יותר צודקת
ולחיילים שלנו יהיה בשביל מה להילחם ולבנים שלנו תהיה סיבה על
מה להיהרג.
"ואתה בעיניים הכחולות שלך הבטת בי וחייכת  'את גאונית', החנפת
לי, 'את גאונית, את יודעת את זה, נכון?'
"למען האמת אני מתה על חנפנים, אז מה אתה אומר עכשיו - אני
עדיין 'גאונית' או שהצליח לך להפוך אותי ואת הרעיון שלי למשהו
הזוי?"

אורי ישב מולה, בלבו חייך, הצליח לי. הנה שוב פעם הגאונות שלי,
הכישרון הזה שלי לשפד אנשים ולהשיג עוד אייטם הצליח לי. ועכשיו
היא גם רוצה להתגלגל איתי במיטה גדולה - לא פיללתי לא מיללתי
שזה מה שיקרה.

"תראי", אמר לה, "את טועה. אני נורא אהבתי אתכם, נורא רוצה
שתצליחו, אפילו אמרתי לכם שבאתי היום מהבנק והוא כל כך עצבן
אותי, המנהל, כל כך הרגיז אותי. לא תיארתי לי שזה כך, שהחשבון
תמיד מוטעה לרעתי, לא חשבתי שהם עושים את זה במכוון, לא עלה על
דעתי."

"גם על דעתי לא עלה שאתה תעשה אותי ואת המסר שלי הזוי כי סיפרת
למנהל הבנק שאתה מוכן לעשות זאת רק אם יגדיל לך את האשראי."

אורי חייך את חיוכו המקסים. היא התרוממה מן הכיסא, נשקה לפיו
הנחשק.

"סליחה, אני חייבת ללכת רגע לשירותים", אמרה לו.

קמה מן הכיסא.
יצאה מן הדלת האחורית של בית הקפה.

אורי יושב שם עדיין ומבסוט.
'הצליח לי', חושב לו, קיבל תוספת מסגרת בריבית מועדפת.

לך תגיד לו שהריבית המועדפת היא פחות 8 אחוז ממה שהוא קיבל.



מאיה בן ציון  18.2.2006



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 12/3/06 10:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיה בן ציון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה