זה היה אחד מהמשחקים הטפשיים ההם.
קצת כמו קלאס או אמת או חובה, קצת כמו כל משחק שהם שחקו כשהם
היו קטנים, אבל עם אנשים, ואד שהיה מעניין יותר עכשיו.
מה שהוא בעיקר תהה בנוגע אליו היה איזה חלק הוא לקח בו.
"שלום," היא אמרה בחיוך כמו מבויש "מה קורה?"
האם הוא היה העונש?
"היי", הוא אמר.
או אולי  הוא היה ההתערבות עצמה.
"סבבה." הוא אמר בחוסר עניין מסוים.
החברות שלה, תשעה וחצי מטרים משם, מחייכות, מדי פעם מסתכלות.
הוא תמיד היה מעט מוזר, מעט שונה. אף פעם לא הגיע לאירועים
ודברים כאלה. אמרו עליו שאולי יש לו חברים מסתוריים כמוהו,
מחוץ לבית הספר. הוא היה מתבונן, צופה, לומד את האנשים סביבו
בזמן שהם בזבזו את זמנ ם על לעבור את השינויים המזוייפים שלהם,
מנסים להשתנות, להתנהג כמו בוגרים פתאום. הוא ראה דרגכם. אבל
עדיין לא יכול היה לנחש את מה שלא ראה, או לא ידע, והוא לא ממש
היה מעוניין בהם מספיק כדי להגיד להם משהו.
לרוב הוא הסתפק במילים ספורות, מלאות כח, במקום להיכנס לשיחות
הארוכות וחסרות הייחוד שלהם, שהוא יכול היה לצפות מראש כל מהלך
בהן בכל מקרה.
"מה שלומך?"
"בסדר. אכפת לך שאני אלך לידך קצת?
הוא משך בכתפיו, מתקדם ומביט מעט לבדוק אם היא באמת ממשיכה
לצדו.
"מה אתה עושה עכשיו, אז?"
הוא חשב לרגע. היה לו איפה להיות עוד מעט, ואז אחרי אחת עשרה
דקות יתחיל השיעור. הקפיטריה הייתה לא רחוקה, אבל הוא לא היה
רעב, לא רצה לקנות אוכל. "סתם." הוא אמר "מה חשבת לעשות את?"
"אתה יודע... סתם, לעקוב אחריך." היא נסתה להמשע משועשעת
ומשעשעת. "אין לי תכניות"
הוא חייך אליה בנימוס. "אז בואי איתי קצת, אני סתם מסתובב."
"מה אתה עושה?"
"את יודעת... אני צופה באנשים... תתפלאי מה אפשר ללמוד."
"אני לא רוצה ללמוד, יש לי מספיק מזה בזמן השיעור!" היא שוב
נשמעה כאילו היא מנסה להצחיק. משועממת מעט, אבל, מאחורי
הנסיון.
"עדיין, חשוב מאד להתבונן סביב, זה יכול לעזור לך."
"אני חושבת שאני אסתדר," היא אמרה בדיוק כשפתאום קפץ רמי מהצד
לפתע ומילא אותה בקצף.
היא פלטה צווחה, "רממממיייייי!" היא אמרה, עדיין מנסה לשווא
להשמע משועשעת ורצה לכיוון שירותי הבנות. רמי רדף אחריה חלק
מהדרך ואז כאילו נזכר, פנה לאחור.
"היי... ניצחת בהתערבות, אני חייב לך שלושים שקל. איך ידעת
שתגרום לה להגיע לכאן?"
"רק צריך להתבונן מעט" הוא חייך לעצמו, לא מביט לאחור, "שמור
את ה30 ש"ח שלך לעצמך."