זה היה בשעת ערב כמעט אפלה של יום חורף. ישבתי לבד על יד
השולחן בחנות הגלידה.
הגשם טפטף, מוזיקת ג'ז רכה בקעה מהרדיו.
רק תיירים ופסיכים מסתובבים עכשיו ברחוב, אין איש שיקנה גלידה.

אני מכינה לעצמי קפה.
ואז היא נכנסה לחנות. מין דיווה כזו - לא מציאותית בכלל. היא
נראתה לי מוכרת. כן, היא הכירה  אותי,
ובמבטא אנגלי מזייף החלה שואלת אותן שאלות שכולם שואלים, נו...
מה את עושה?
כלום, שום דבר...
נזכרתי שהיא משוררת. קנאתי.
דיברנו על כל מני דברים שהיא עושה, היא סיפרה לי שהיא הוציאה
ספר. קינאתי.
היא ספרה שהיא מטיילת. קינאתי.
היא סיפרה שהיא לומדת שפת סימנים. ממש קנאתי.
ואז נעלמה לה בכובע רחב שוליים, ואני נותרתי עם כל כך הרבה
תוכניות. כל כך הרבה קינאות קטנות.
עד עכשיו אני מהרהרת מה אני יכולה לעשות כדי לעשות דברים שאני
כל כך רוצה לעשות, כמו לפרסם ספר, לטייל וללמוד שפת סימנים...
עד עכשיו שכנעתי את עצמי כל הזמן שאין לי את היכולת, שאני לא
מוכנה, שאין לי זמן, וש... וש...
והיא, היא הייתה מוכנה? לא יותר ממני.
גם אני יכולה להיות דיווה של הרצונות שלי.
האומנם?