מתוך ערמת עלי שלכתו
שוקע אל-על עץ היגון.
שולח זרועות גרומות
לתוך שחור יומו,
לא מנידות עפעף
לצפרירים משכימי קום.
בקצה הזרת להעיד
עלה ירוק, עדיין מרעיד,
פוקח עיניים.
אך זה נולד, להכעיס.
ציפור טועה חככה דעתה,
להעיז, ונחתה.
מקצות צפרני טרפיו המושפלות,
מתוך הזדקרות גאוותו,
אט אט זולגת,
מרעימה בחבטה
נטיפת טל התרעלה.
אובדת במצולות נשיה
של ים ערפילים,
אדוותו מיצרים צפרירים,
מכסה עד אופק.
לאורו של בוקר,
בבדידותו מיתמר, קודר,
ערמת שלכתו מי זוכר? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.