האדים במקלחת עולים למעלה, אבל יש נקודות בזכוכית שהם לא
צובעים. כמו פיסת האספלט מתחת לבית, בצורת הנעל, שגם כשיש גשם
היא נשארת יבשה. ואין בה שומדבר שונה מהאבנים הקטנטנות שנמצאות
מילימטרים לידה. אני חושבת איך אני אסגור את הברז, ואעטוף את
עצמי במגבת, ואכתוב על הדלת הכל.


אני מגעילה את עצמי, ומה שיותר עצוב זה שהתחלתי לחיות עם זה.
מצחיק איך בעבר לא היה צריך הרבה כדי לנחם אותי, סף הכאב שלי
עלה מאז, מסתבר. הוא עומד עכשיו על שלושה חיבוקים ממך וארבעה
דברים יפים שתגיד, ותתכוון אליהם באמת. זה לא משנה מה, הבחירה
שלך.
יש אנשים שנועדו לכאוב, כנראה. ומה שעצוב זה שאני לא באמת
מאמינה בזה, כי קל לכאוב וקל להתייסר, והרבה יותר מאתגר לצאת
מזה. ואני מאמינה באתגרים.
ובכל זאת, גם כשאני נאבקת לצוף אני מוצאת את עצמי שוקעת,  אז
לא פלא שלפעמים אני תוהה מה הטעם לנסות.


Never is a promise, and you can't afford to lie.
המילים מהדהדות על דלתות הזכוכית של המקלחון ויוצרות פתחי הצצה
קטנים אל החדר בחוץ. רק שניה אחת, והן כבר זולגות במורד
הזכוכית למטה. בערך כמו שאתה זולג ממני עם כל נסיון שלי להאחז
בריח שלך.

אני ממשיכה לכתוב, תולה את כל כוחי וכל ריכוזי וכל הכעס שלי
באותיות המימיות שמסרבות להחרט על האדים, מצייתות לחוקי
הפיזיקה ביהירות מופלאה. לחוקים שלי אף אחד לא מציית, אפילו לא
אני.
אז מה הטעם לחוקק בכלל.

כל סיפור חיי מטפטף במורד הביוב.

כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות.
איך שאני שונא אותך ככה
let me be empty
Nothing's gonna change my world
שישרף הכל בלחש.

הכל מתנקז בסוף אליי, איך לא. גם אתה איכשהו מסתכם בי מול
עצמי. זה הכל מסתכם בי מול עצמי, בחוסר השליטה העצמית, בשנאה
ובידיעה שאני צריכה לאהוב, אבל לא מסוגלת.

את האהבה שלי כלפיי אני מוצאת רק בעיניים שלך. הייתה תקופה
שבאמת הרשיתי לעצמי, עכשיו אני כבר לא מחפשת, אתה לא תיתן לי
למצוא. אני רוצה להריח טוב, אבל אין לי בשביל מה. אני רוצה
להראות טוב, אבל לא רוצה שאף אחד יסתכל עליי. אני לא יודעת
בשביל מה לטרוח אבל חייבת, כי אחרת אני שונאת יותר.

וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה שמחר אני אראה אותך. לשניה.

האדים מתפוגגים לאט לאט ואני מנסה לאגור אותם, אבל אי-אפשר.
העור שלי חוזר לצבע המקורי, האדום דוהה. הכל דוהה בסוף, גם אתה
תדהה בסוף. אני לא רוצה שתדהה אף פעם, אבל כרגע הייתי מכבה
אותך.
אני דהיתי אצלך כבר?
הריח שלי בטח לא מעורר בך כלום.
אני לא עוברת לך בראש, אתה לא כותב אותי החוצה ופנימה כשהמראה
מתכסה אדים.
אולי כי גם אתה מפחד לגלות מה האותיות יחשפו מאחוריהן.
או שאולי זו רק אני.
(זו רק אני).



מעגלים.
חיי מסופרים ברונדז'אמבים ארוכים בידי רקדני בלט על רצפות פרקט
ישנות.
זה לא נשבר וזה לא ישבר, כנראה. אדוות של שקט ושל רגש, אולי
יותר-מדי. פעם חשבתי שזה טוב, היום אני סתם חושבת שאין טעם. גם
ככה אף אחד לא שם לב.