אני סתם יושב לי פה וכותב עם דמעות. קצת כאב ממחשבות עליך.
אני חושב שהדבר הכי כואב בחיים זה לאבד מישהו שקרוב אליך.
אני בטוח שיש עוד הרבה דברים שהם קשים, אבל לאבד מישהו
זה כמו...
לשבור את הלב לשניים, לרסיסים ממש.
באותו רגע שמספרים לך הלב שלך קופא, מפסיק לתפקד לכמה שניות,
אין דפיקות חזקות, לא מרגישים כלום.
לא מעכלים כלום.
עד שפתאום מרגישים את החוסר הזה, את הגעגוע הזה, שפתאום יש
צורך ענקי לחבק אותה עכשיו ברגע הזה, אבל אי אפשר כי היא לא
פה, וזה שובר את הלב.
זה כואב, וזה לא משהו שעובר.
כל יום מרגישים את החוסר הזה.
אולי אני לא מראה את זה מבחוץ בגלל שאני שומר הכול בפנים, אבל
לפעמים אני פשוט לא מסוגל והכול יוצא. בבום אחד אני מוציא את
הכול.
פשוט כל כך כואב לי שאת לא פה לידי, ושאני לא יכול לדבר איתך
ולספר לך דברים.
אני בטוח שאת יודעת ושאת רואה הכול מלמעלה.
עדיין, הייתי רוצה לשמוע את התגובות שלך, למרות שאני כבר מכיר
אותך, ואני יודע איך היית מגיבה.
קודם מחייכת, אחרי זה מחבקת אותי ומתחילה לדבר.
אז רק רציתי שתדעי שיש אנשים שמחזיקים אותי, ואני כל כך מעריך
אותם, ושלא תדאגי לי שם למעלה.
תמשיכי לחייך, כי רק ככה אני זוכר אותך, עם חיוך מרוח על
הפנים, ולמרות כל הכאב.
יש פעמים שאני נזכר ואני צוחק. בכל זאת את גרמת לי לאושר
ולצחוק.
וכל השטויות שהיינו עושים...
חחח, זוכרת שעשינו אוטו מעץ ושברנו לאמא חצי בית, והיא צעקה,
ואת הפלת את האשמה עלי.
היו דברים מעולם.