תמיד הייתי רואה אותם מטיילים יד ביד בפארק, ליד ביתי.
עם כל חיבוק, נשיקה, משהו היה נצבט לי בלב. כולם חשבו שהם כאלה
יפים ביחד, ושהוא עושה לה רק טוב. אבל אני לא חשבתי ככה.
קינאתי בהם. בו.
למה דווקא הוא? אף פעם לא יכולתי להגיד מה בדיוק אני שונא
בו, אבל לא סבלתי אותו.
כולם ידעו והרגישו בזה.
לפעמים, כשהיא הייתה נזכרת לדבר איתי ולשאול מה קורה, הייתי
מתמלא שנאה כל כך עמוקה כלפיה. למה דווקא בו בחרת? השאלה הזו
תמיד הדהדה לי בראש. "למה דווקא בו בחרת?" והוא היה משחק אותה
נחמד אליי לידה.
אבל כשהיא לא הייתה רואה ושומעת, הוא היה מאיים עליי שאני לא
אעיז להפריד ביניהם. הוא אמר לי שאין מה לעשות, הם ביחד ושאני
אחיה עם זה. הוא היה אומר שהיא בחרה בו, ושלי אין מקום בחיים
שלה. הוא היה אומר גם שהיא מתלוננת שאני מציק לה, שהיא לא
יודעת מה לעשות איתי. אני לא ידעתי אם הוא דובר אמת, אבל זה
כאב לשמוע אותו. המילים שלו צרבו מבפנים, שרפו, הרגשתי כל אות
ננעצת בבשרי. כאב נפשי, מעיק. רצתי משם, ברחתי ובכיתי. מזל שאף
אחד לא ראה אותי, כי הייתי נמחק מבחינה חברתית.
יש לי חברים. שניים ממש טובים, ועוד כאלה של שלום-שלום. יש לי
גם ידידות, די הרבה אפילו, אבל היא, היא זה הדבר שכל כך חסר
לי, והוא פשוט גזל אותה ממני.
לפני שהוא הגיע, היא הייתה רק שלי, הכי שלי. והיה לנו טוב ככה,
היינו שמחים שנינו, ואז הוא בא, וכבש אותה או משהו, והיא שכחה
ממני, והייתה איתו כמעט כל הזמן. אני שונא אותך. שונא אותך כל
כך. למה? למה לקחת לי את אמא שלי?!