את לא זוכרת יותר, מחקת את הכל
כל מה שנשאר זה שאריות של אמת...
את זוכרת משהו, את שמחה עם הזכרון הזה...
אבל אז את מתחילה לפקפק.
את שומעת דברים, לא מבינה איך הזיכרון שלך תיעתע בך ככה?!
את שואלת את עצמך- מתי הפכתי להיות בן אדם כזה שמדחיק את עצמו,
מדחיק את הרגשות שלו, מדחיק הכל, מחכה שיעלם.
כמו הענן ההוא שעמד באמצע השמים וחיכית כבר שיתחיל לרדת
ממנו...
ואז הגשם בא... ואת לא מפסיקה לחייך כי את נזכרת בכל מה שעבר
עלייך, אבל כלום לא משנה עכשיו.
את רואה את כל אותם מבטים, שכמהים שהגשם יפסק כבר.
את מסתכלת עליהם.
והם מדברים ומדברים ומדברים ומדברים...
ובעינייך החורף ובעיניהם- כלום.
והם מדברים ומדברים ומדברים ומדברים...
שקט. דממה.
ובחרש זה את מתקרבת
הוא ממשיך לצפות בך, בעיניים שקטות
ומעבר לעיניים האילו
הוא רואה אותך
את מצפה שהוא יגיד משהו
אבל הוא שותק
כמו כולם
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.