כשהשריטה עולה על כל דימיון,
והראש עשוי כימיקלים,
והרגליים עשויות מבטון
אז קשה לרוץ כשצריך,
קשה לעבור את הקיר
ולהיות פתאום קל ופריך.

כשרוצים  חזרה מה שלא יתכן,
והוא מתקשר שוב לבדוק מה קורה
יש לבחור כישרון לעצבן,
זאת לא אשמתו, הוא לא התכוון,
אבל מה אכפת לי מזה!

תישבור דיסטאנס, תשבור נהלים
אבל הכי בא לה לשבור את הראש.
שוב ושוב ישבר לה לראות אוהלים.
הירוק כבר עושה לה רצון לפרוש.

רחובות מזמינים, רחובות של ברירה
אבל גם ברחוב יש חרקים.
גם לחופש הזה יש מחיר שהייה
ולהיות זרוק זה לא כמו בסרטים.

ופה היא עומדת עם ידיים פרושות,
היא איבדה ת'צפון, ואין כוכבים.
בין ציונות, לבין חופש נפשי,
אין שביל של זהב וחדרי ממתינים.

כבר לא בשחורים עם עגיל מתחצף,
ועדיין לא רגילה לשמלות.
עונות החיים זה גוון מתחלף,
בין ירוק לשחור ללבן חתונות,
לורוד של תמימות, לשחור הלוויות.
ועד שתמצא את המטמון -
אזלו השעות... הדקות... השניות...