הכרנו בטעות דרך חברה. הגעתי אליה איזה יום והיא הכירה בנינו.
בהתחלה הוא לא נראה לי במיוחד. מה, ככה פתאום שינוי באמצע
החיים. הייתי מאוד רגילה לעשות הכל בעצמי.
אבל חברה שלי לחצה עלי: "תנסי, מה אכפת לך, מה כבר יש לך
להפסיד ?"
ההתחלה היתה קשה.
לא היה בינינו תיאום, לא הצלחנו להבין את נקודות החולשה והחוזק
אחד של השני. התנגשנו אחד בשני ויצאתי בהרגשה שאנחנו כל הזמן
מפספסים איזו נקודה או שתיים.
אחרי שבוע ביחד הכל התחיל להסתדר, עשינו הכל ביחד.
הוא עזר לי בכל מה ששנאתי לעשות, ניקוי אבק, שטיפת רצפות הכל.
היינו ביחד הרבה זמן, עד שהתחלתי להרגיש את הבלאי שלו. הוא
התחיל להיקרע מכל הביחד הזה.
הרגשתי שזה ממש סוחט אותו רגשית, כל העזרה הזו שאני דורשת
ממנו.
בסוף נאלצתי לזרוק אותו לפח, אבל קניתי אחד חדש בדיוק כמוהו.
סמרטוטים לא קשה למצוא היום.