ושוב היא יושבת על החלון ורגליה מבצבצות החוצה. קומה שביעית
מעל רחוב סואן. היא מסתכלת על כל המכוניות והאנשים. כמה קטנים
וחסרי משמעות הם נראים מכאן. ובכל זאת אכפת לה מה חושב עליה כל
אחד ואחד מהם. הם אומרים שהיא לא מוכשרת. היא חושבת ששום דבר
כבר לא יצא ממנה. פעם עוד הייתה מנסה. היתה יושבת מול הדף החלק
ובלי לדעת איך היה יוצא ציור. אז, אמרו שיפה ושיש לה עתיד. לאט
לאט הפסיקה. חשבה שזה ילדותי. עכשיו היא מתגעגעת. בכל זאת,
פוחדת לנסות מחדש. כי מה הם יגידו? מה הם מבינים בכלל? רצתה
להתאים את עצמה אליהם. שיאהבו אותה. שיתלהבו. על כל כך הרבה
ויתרה. התפשרה. לא הכירה את עצמה כהוא זה. ושנאה את זה. גם לרע
מתרגלים והיא התרגלה. היא חושבת אם כבר מאוחר מדי להתחיל מחדש.
אולי כבר אי אפשר לחזור למה שהיה פעם. לעזאזל אני בת 17! צעקה
על עצמה. אז למה אני מרגישה כל כך זקנה ומיואשת ו... לבד?
מוקפת באנשים וכל כך בודדה. שוב ושוב היתה שואלת את עצמה מה
מכל זה אני? מי אני? ואין מענה. לא ידעה ואולי גם פחדה לדעת.
ומה אם עצמה האמיתית בלי כל השקרים והמסכות תהיה אפילו יותר
לבד? פחדה מזה פחד מוות. רק לא להיות לבד.
פעם אהבה להיות לבד. לשבת, לחשוב. עכשיו פחדה לערוך עם עצמה
היכרות מחודשת. היה לה נוח להיות מים. מתאימה את עצמה לכל מקום
בלי דעה ובלי אופי. פעם רצתה להיות מקורית, מיוחדת. היתה לבד
ומאושרת. היום היא מוקפת באנשים ובוכה. לא רצתה לגמור את הכל.
כבר השקיעה יותר מדי מכדי להיגמר כל כך מהר. רק רצתה לשנות
ולהיות שלמה עם עצמה. כמו פעם. פעם האגו שלה הרקיע שחקים. היתה
משוכנעת שילך לה הכל ונפגעה שהם לא הסכימו איתה. התחילה לדרוך
על עצמה. כל פעם שהסמיקה לשמע מחמאה חשבה כמה היא צבועה. רצתה
לקום ולברוח ולהתחיל מהתחלה. ללמוד למצוא את הכשרונות שלה. היא
חשבה על איך הכל התחיל. בערך בכיתה ה' כשגילתה שההתלהבות
הילדותית יצאה מהאופנה ורק היא נשארה מאחור. התחילה לקטר.
להעביר ביקורת על כל דבר. הציניות והפסימיות כבר הפכו לחלק
ממנה. תמיד כשהחליטה על משהו עשתה אותו עד הסוף. בלי אבל ובלי
חבל. לפעמים כשהיתה יושבת רק היא עם עצמה ברגעי הלבד היתה
חושבת על התקופה המאושרת שלה. ובוכה. הבכי היה הדרך היחידה
שהכירה להוציא את כל הדברים שהעיקו עליה. השקיעה ברחמים עצמיים
הרגיעה אותה אך הפכה אותה לסגורה ומופנמת. היא חשבה שאף אחד לא
יבין ודווקא בפני הזרים ביותר פתחה את סגור ליבה. ועשתה כמה
טעויות נוראיות. לא העיזה אפילו לחשוב על מה היה קורה אילו.
וגם... היה הוא. מוזר שלא שמה לב אליו עד עכשיו. הוא הפך לחבר
הכי טוב שלה. היחיד שידע עליה הכל. בלי להסתיר או לנסות לגרום
לו לאהוב אותה. הוא היה היחיד שאיתו הרגישה אמיתית, כנה עם
עצמה. הוא היחיד שגרם לה להרגיש טוב עם עצמה. אבל הוא היה
ביקורתי כמעט כמוה. אף פעם לא ידעה לקבל ביקורת. כל ביקורת
גרמה לה עלבון צורב כולל הביקורת שלה עצמה. היה לה כל כך קשה
להכיר באמת עד שכל פעם שזו הוטחה בפרצופה פרצה בבכי. מצאה
מסתור במסכנות. חשבה שאחרי הרחמים באה החיבה. עוד טעות צורבת
לאוסף. היא לא ידעה איך היא מרגישה אליו ומה היא רוצה מעצמה לא
כל שכן ממנו. לא היה בה כוח אפילו לנסות להבין. הרגישה שעברה
כבר עולם ומלואו. לא העיזה לנסות דברים חדשים ולא השתתפה
בהתלהבות של השאר. מצד אחד הרגישה הרבה יותר בוגרת מהם וחשבה
שהם מטומטמים. כולם. לא נתנה לאף אחד מהם צ'אנס לנסות להתחבב
עליה. חשבה שהיא מכירה אותם לפני ולפנים. אבל מצד שני, רצתה
להיות שייכת. בכל מאודה רצתה. לא היה לה אכפת לוותר על עצמה
ועל אישיותה לשם כך.
היא היתה מבולבלת ומבוהלת. כל דבר הקפיץ אותה ממקומה כמי שנתפס
בקלקלתו. פחדה שיגלו מי היא באמת ואז תהיה מנודה לעולם ועד.
הרגישה מפוצלת. חלק אחד בה היה הבטוח בעצמו והמודע לכשרונותיו
והתרברב בהם בכל זמן. החלק השני היה משוכנע שהיא חלאת המין
האנושי והיא עדיין חיה רק מתוך הרגל. לא יתכן ששני החלקים היו
היא. לא ידעה מה מתאים לה יותר. האם באדם אחד יכולים להתקיים
בהרמוניה שני חלקים כל כך שונים? ידעה שלא. לכן הרגישה כל כך
מבולבלת. רצתה למצוא את האני האמיתי שלה ולא ידעה אפילו מהיכן
להתחיל.
לבסוף פסקה מהרהוריה וקמה לחמם לעצמה עוד מנה. אולי זה יעזור
לי להבין, חשבה. כימיקלים עזרו לה לחשוב בזמנים כאלה. הרגישה
שהכל מסביבה ובתוכה נהיה ברור יותר. נשענה מעט קדימה לנשום את
האויר המזוהם של העיר. הכל קרה אחר כך כל כך מהר. היא איבדה את
שיווי משקלה ואת אחיזתה בחלון. הנפילה נראתה כאילו היא נמשכת
נצח ואז המפגש עם האספלט הקר למטה. הכל השחיר. הבנין האפור בן
שבע הקומות נראה כלא שייך על רקע השמיים הבהירים והמכוכבים. על
חלון הקומה השביעית עוד נשארה מהבילה המנה החמה שלה. אטריות עם
עגבניות. אף פעם לא אהבה את הטעם הזה.