זה משתלט. זה שואב אותך לתוכו כמו מגנט ענק ולא נותן לך לצאת.
אבל כל מילה, כל ביקורת יכולה להרוס אותו בשניות. אגו. במיוחד
אצל כאלה שהשקיעו את כל המאמצים להדחיק אותו. להפוך לצנועים
וחסרי ביטחון. ובלי שום אזהרה מוקדמת זה תופס אותך בכל הכוח.
וגדל ותופח עד שזה ממלא אותך עד תום.
ולא נותן לך להקשיב לאחרים. אתה לא מקבל שום ביקורת, אפילו לא
של עצמך. התכחשות מוחלטת למציאות ולמשוב על מעשים ופעולות
למיניהם. ידיעה ברורה וללא עוררין שהכל מתבצע אצלך על הצד הטוב
ביותר. אין לך חסרונות. אתה כל יכול. לפחות בעיני עצמך. ואז
אתה מבין את אפסיותך בעולם. את חוסר המשמעות המשווע שלך כאן.
ואתה מתחיל לחתוך. לדרוך על עצמך בהדרגה עד שאין יותר מה
להרוס. אתה מרגיש טהור. ואז אתה מגלה כשרון חבוי. אחד שדרסת
בהתלהבות דריכת האגו. ואתה מפתח אותו. ובלי להבין איך, פורץ לו
האגו המטופח שלך את כל המחסומים שהצבת בפניו בעבודת נמלים קשה
ומאומצת, ומשתלט לך על הנשמה. אתה מתחיל להשוויץ. המחמאות
זורמות כמו המים שהיו פעם בכינרת ואתה פורח ומעופף אי שם
במרחבי השמיים הכחולים. ואז מגיעה הביקורת. רק אחת חזקה מספיקה
לרסק לך את כל האשליות ואז הדיכאון תופס אותך. עכשיו יש לך
הוכחה שאתה אותו הזבל שתמיד ידעת שאתה. ואתה שוקע. אתה יותר
נמוך משאי פעם שיערת שאפשר. כל החיים שלך נעים בתזזיתיות
מקיצוניות אחת לשניה בלי להעיז לעבור באמצע. אמצע זה לחנונים.
אתה מיוחד. מקורי. אגואיסט ברמה עולמית וזבל שבזבלים. תתחיל
לשנוא את הצביעות שלך. אתה אמנם לא יודע איזה חלק ממך הוא
הצבוע אבל אתה נחוש לגלות. ושום דבר לא יפריע לך בדרך. חוץ
מעוד ביקורת. לאט לאט המאבק העצמי מתיש אותך. אין לך מושג מי
אתה ומה אתה רוצה מהעולם ונמאס לך להילחם. המלחמה הרי אבודה
מראש. אתה שוב שוקע. הפעם באדישות. העולם לא מזיז לך ואתה
מצידך לא טורח להרים את הראש. מצאת את מקומך בעולם. עוד אחד
שעבר בעולם בלי להשאיר את חותמו. להיות איש אמצע הרי אף פעם לא
יכולת. ושוב אתה נע בהיסטריה מוחלטת בין קיצוניות לקיצוניות.
אתה משתגע בהדרגה עד שבלי לשים לב אתה מתחיל לאבד את מעט
השפיות שעוד נותרה לך.

אתה מבלה את שארית החיים העלובים שלך על פני האדמה בתוך חדר
לבן, מבודד ומרופד בגהה.
גם ככה שאר העולם לא לרמה שלך. תמיד ידעת שאתה טוב מכולם
וכנראה גם בגלל זה לא יצא ממך שום דבר. כשרוני שכמוך. זבל.