את מה שעברת בדרך לכאן -
בדרך לארץ ישראל שטופת הרוע
מוכת העצב ומוכת הגורל -
לא אדע

את קשייך בהרים,
הקליטה בארץ חדשה
ארץ קטנה שאוכלת יושביה -
לא אדע

לא אדע דבר
ואיני, עדיין, יודע
אני יודע כלום.

את הבכי בלילות,
את עבודת הפרך בימים,
את מבטיהם ספוגי הבוז של האנשים -
לא אדע

את כאב המסע
את כאב הפרידה
את כאב הלידה -
לא אדע

לא אדע דבר
ואיני, עדיין, יודע -
אני יודע כלום.

את הלבד הגדול
והשמחה בנכדייך
את צעדי תימן שנראו בעינייך -
לא אדע

את הבישולים, מלאי השמן, בשבת
את טעם ה"מדעה" הישנה, את הגת
את קולך הקורא "הללויה" -
לא אדע

לא אדע דבר
ואיני, עדיין, יודע -
אני יודע כלום.

את השנים האחרונות בחייך
את המבט הנוגה התמידי על פנייך
את המלמולים בהיותך בודדה -
לא אדע

את מסע ההלוויה,
את המיטה הגדולה, הריקה,
את תנוחתך באותה מיטה,
ועתה - תחת פני האדמה...

לא אדע דבר
ואיני, עדיין, יודע -
אני יודע כלום,
אך אני כל כך מתגעגע.

את חסרה, נורא
סבתא.