עם תחושת ריקנות וחיוך סתמי,
אני יושב וחושב על מיכל.
בחורה שכלל לא מכירה את שמי,
וגורמת לי לחוש די אומלל.
מיכל! מיכל! מיכל! מיכל!
עם חיוך סתמי ותחושת ריקנות,
אני כותב על תקווה אבודה.
ואולי יום יבוא ונתקל בטעות,
ונשמתי לא תהיה עוד טרודה.
מיכל! מיכל! מיכל! מיכל!
את אומרת ששום דבר לא השתנה,
והכל נשאר אותו דבר.
אני מתנהג כמו מכונה,
ואז את הופכת אותי לעכבר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.