לכאורה כל ילדה קטנה חולמת על היום המיוחד בחייה, שבו תעמוד
ככלה טרייה בטקס מרשים, מול קהל אוהב, חלקו קנאי, מפרגן או סתם
משועמם, וברגע השיא של חייה, היא לא תחשוב על כלום מעבר לטקס
הנוצץ שאליו התכוונה כל כך הרבה ימים וציפתה להיות בו הכוכבת
הראשית.
גם אני הייתי שם, למה שבא אחר כך לא מכינים אף ילדה קטנה.
ההתמודדות עם משפחה לא מוכרת, שפתאום הופכת למשפחתך רק בגלל
אהובך. הקשיים בעוקצנות של חמה "קרה", שנובעים מהעובדה שגזלת
את בנה, והיא כבר לא האישה היחידה בחייו. ועוד כהנה וכהנה
טרדות יומיומיות, אפשר ורצוי להתרגל לזה.
אבל מה שקשה במיוחד קורה ברגע שאת הופכת להיות אימא; לדבר הזה
אף אחת, אבל באמת אף אחת, לא מוכנה.
עם כל ההסברים ובכל התקופה הארוכה, שבה את רואה את עצמך במראה
במידות כפולות ומנסה באהבה גדולה להתרגל לרעיון שאוטוטו את
אימא, זה מכה בך כשזה באמת קורה. אבל אסור לדבר על זה, איך
ייתכן שאימא שחיכתה כל כך לפרי בטנה, תהיה פתאום מתוסכלת,
ממורמרת, עצובה ובוכה לפרקים. זה לא נתפס. אבל זה קורה לכולנו,
גם אם אנחנו מנסות להסתיר זאת היטב.
גוזלים לך את מקום העבודה, את שעות הפנאי, את השינה ואת
הפרטיות. והחיים שלך כבר לא שייכים לך.
ייקח זמן עד שנתרגל, נאהב ונירגע, וכשנתבונן ביצור הקטן חסר
האונים, נתמלא בגל אהבה ממקום שלא הכרנו קודם, משהו שלא ידענו
שקיים בנו. מין רצון לגונן עליו ולשמור היטב מכל רוע ומכל פגע
בעולם האכזר.
וזה מתיש אותך, גם אם את לא מודעת לזה.
כל צעד קטן, כל מילה חדשה, מוציאים ממך קריאות התפעלות, כאילו
זה עצם קיומך. והמדהים מכל, גם כשאת אימא ליותר מילד אחד, בכל
פעם שהם עושים משהו חדש, הדבר נראה כאילו זה משהו שאף אחד לא
עשה אותו קודם. אותה ההתלהבות, אותה האהבה והגאווה, כשהקטן
מוחא כפיים בגיל שבעה חודשים או עומד בפעם הראשונה, כאילו לא
ראית את זה קודם, כאילו את חווה את זה בפעם הראשונה, זו המצאה
חדשה. ואין לזה הסבר, ככה זה פשוט ואצל כולן.
הם גדלים, ואת שם תמיד לצידם. בצחוק, בסיפורים, כואבת איתם, אם
מישהו הרביץ בגן, או בביה"ס, שיעורים, ציונים, תסכולים, בכי,
וצורך אדיר לנחם אותם עולה בך.
שרק לא יבכו, שתמיד יהיו שמחים, שאף אחד לא יפגע לעולם בגוזלים
שלך.
והימים עוברים, הם כבר בני עשרים, ואת איתם תמיד.
שהבית יהיה תמיד מזמין עבורם, ההרגשה שיש להם על מי לסמוך,
תמיד את שם, מגישה עזרה, מקשיבה למצוקה, פותרת בעיות בשנייה.
מקוה ומייחלת שיהיה להם רק טוב לאפרוחים שלך, שהעולם הזה יטה
חסד עימם ושלא ייפגעו מכלום.
כי כשהם חולים, את חולה יותר, וכשלהם עצוב, לבך נקרע לגזרים.
הילדה הקטנה כבר לא שם מזמן, למעשה היא לא כל כך יודעת איפה
היא בכלל. עברו הרבה שנים והרבה אירועים, שהיא בכלל לא התפנתה
לבדוק לאן נעלמת האישיות שלה, לאן ברחו כל הצרכים שלה, כל
החוויות שלה, כל הדברים שעליהם היא חלמה בשביל עצמה.
זה לא קיים יותר, כי היא עטופה בחוויות של אחרים, ואף פעם לא
הרגישה שזה חסר לה, כי הכל נעשה בתום, באהבה אין-קץ.
עד שזה מכה בך, שלמעשה אפשר גם - וגם. גם להיות סופר-אימא, וגם
למצות פוטנציאל שכבה.
אבל פתאום אין חשק, בלי הסבר, אולי העובדה שהיא איבדה בדרך
הורים. והמשיכה בלי להתעכב, בלי להתאבל מספיק. כי צריך לשמור
על קור רוח ולא להראות לילדים שאת שבירה. אולי בגלל זה, אין
פתאום חשק לכלום. רק להעביר את היום יום בשקט, בלי דרמות
מיוחדות שהחיים מזמנים.
אתם יודעים, בכל תחרות יש מנצח, ואותו מנצח תמיד זוכה בפרס
מרשים, כותבים עליו בעיתונים, פרומואים בטלוויזיה בלי סוף.
הפרס הגדול של אימא זה לראות את ילדיה מאושרים, וגדלים לעולם
טוב יותר.