זה היה לילה קריר, השמיים היו חשוכים, ופתאום ראיתי משהו לבן
מרחף לעברי. הוא התקרב והתקרב ו... "קלי קומי כבר! את מאחרת
לביה"ס!" הצעקה של אמי העירה אותי מחלומי.
קמתי בעייפות מהמיטה הקטנה שלי, צחצחתי שיניים, הסתרקתי,
התלבשתי, ויצאתי לביה"ס.

המורה לתנ"ך דיברה ודיברה ודיברה... לא הצלחתי להתרכז במה שהיא
אומרת... "של נעליך מעל..." מבאס להתחיל בכיתה ט' את הכל
מהתחלה...
דיבורה של אנירה המורה לתנ"ך הלך והתערבל במוחי, ובמקום זה
שמעתי קול צלול של אישה שקורא לי אליו... 'אני באה...' אמרתי
במוחי... 'רק עוד דקה.... אני רוצה לישון...'
"קלי! את ישנה בזמן שיעור?!" 'לא שוב...' "אני צריכה לדבר עם
הורייך! זה כבר עובר כל גבול!"
'אווווווווווווף...'

בהפסקה באה אליי חברתי הטובה ביותר שיר. "קלי? את חולה?"
שאלה.
"לא... למה?" עניתי בתמיהה. "אנ'לא יודעת... כל הזמן ישנת
וזה..."
"לא... אני פשוט נורא עייפה..."

ואכן, כשהגעתי הביתה ישר הלכתי לישון.

הדבר הלבן ריחף לעברי... זו הייתה פיה קטנה, לבנה וכסופה, היא
פרשה את ידיה לצדדים ופתאום ראיתי מין מסך ענקי. בתוך המסך זזו
דמויות, בתחילה היה לי קשה לראות מה קורה אך מיד התברר הכל.
זה היה בביה"ס, בשיעור כלשהו, ראיתי את הכיתה שלנו לומדת,
ראיתי את שיר ואותי. פתאום נפתחה הדלת והמנהל עמד בפתח, הוא
אמר משהו כמו: "כולם לצאת החוצה מיד! בלי שאלות!"
כולם נכנסו לפאניקה ויצאו החוצה. שיר ביקשה שאבוא איתה
לשרותים. אז הלכנו, ליתר דיוק - רצנו.
רק חדר שירותים אחד היה פנוי.
שיר נכנסה לשירותים ואני חיכיתי לה.
כששיר יצאה, נפתחה הדלת השנייה של השרותים ויצא ממנה אדם לבוש
שחורים ומסכה. כשהבחין בנו מיהר להוציא מכיסו משהו שחור כפחם.
"אהההההההה!!!" צרחנו כשהאיש התחיל לירות לכל עבר, היריות פגעו
בנו ואנו נפלנו.

המסך נסגר, ואני נשארתי עם פה פעור. ידעתי שהכל חלום, אבל זה
נראה כל כך אמיתי...

למחרת בביה"ס לא דיברתי הרבה... כרגיל... אפילו בהפסקות...
כל השיעורים עברו מהר.

וכך עבר שבוע ללא שום דבר מיוחד.

ביום שני, היה יום רגיל, למדנו... כל השיעורים היו רגילים, עד
שהגיע שיעור הסטוריה.

ישבנו בכיתה הכל היה "שקט" כרגיל. פתאום נפתחה הדלת והמנהל עמד
בפתח ואמר: "ילדים, זה מקרה חירום! צאו החוצה מבלי לשאול שאלות
מיותרות!" הייתי בהלם.
בקושי רב גררתי עצמי החוצה.
"קלי, אני חייבת לשרותים... בואי איתי פליז!!!"
"לא!" צעקתי, "לא!!!"
"למה לא?! אני חייבת! בבקשה!!!"
לא ידעתי מה להגיד לה, משום מה הבנתי שמה שראיתי היה אמת.
"תראי, שיר, המנהל אמר שזה מצב חירום, בואי נבריז ונלך אליי
הביתה, טוב?"
"אוף איתך! עכשיו כבר עשיתי במכנסיים כמו ילדה קטנה! כולם
יצחקו עליי בגללך! אני לא מדברת איתך יותר!"
שיר רצה ממני והלאה.
היא תמיד רבה מדברים קטנים... אבל עד שהיא השלימה...

רצתי גם אני החוצה.


בווווווווווווווווווווווווום!!!