בחזרה לתוך מקום חסר המנוחה
דיברתי עם עצמי לגבי מחר.
וכשראיתי את קירות המחאה הלבנים
ידעתי שלא השתנו הדברים.
אותן הכתובות, אותם השקרים
אותן צעקות ודיבורים
אותם הקרבות בין "לבנים" ו"שחורים"
המשכתי ללכת. בין הכתובות ראיתי ילדה עם דמעות,
והיא לא דיברה והיא לא בכתה.
על פניה ראו את המציאות,
ואני התמלאתי כולי חרדה, ממלמל לעצמי שאולי זאת הברירה.
אותן הכתובות, אותם השקרים
אותן צעקות ודיבורים
אותם הקרבות בין "לבנים" ו"שחורים"
ובאותו המקום הגיעה המחר, השמש זרחה
והאירה את אותן כתובות המחאה.
שום דבר לא השתנה
אותן הכתובות, אותם השקרים
אותן צעקות ודיבורים
אותם הקרבות בין "לבנים" ו"שחורים"
מילים: אלון אריאלי |
