"קום, יש תדריך עוד 5 דקות."
אני מנסה להתעלם, להיעלם. להיבלע בתוך הפוך הממכר.
"קום עכשיו. יש תדריך."
תמות. תמותו כולכם. אני קם. עולה על מדים. שם גרביים שלא
החלפתי שבועיים. שם נעלי צבא בלויות בחוסר רצון משווע. לוקח את
הנשק ובאיטיות מתקדם לעבר חדר התדריכים.
אני מדמיין מפל מדהים וצמחייה ירוקה, מים צלולים וסלעים.
ציפורי גן-עדן שרות לי בקול עדין בוקר-טוב.
"טוב, נתחיל בתדריך. כל הגששים כאן?"
אני פושט את המדים, משיל מעליי כל פיסת צבא.
"יפה. המטרה - דותן."
"להגן על גבולה הצפוני של מדינת ישראל."
אני מוריד את הנעליים והגרביים המסריחות ושם אותם עם המדים על
הסלע שמימיני. ערמה של אפרוריות בתוך גן-עדן צבעוני וטהור.
כל-כך לא שייכת.
"המשימה - מירו."
"למנוע חדירת מחבלים לישראל, הגנה על יישובים בגזרה, והגנה על
המוצב."
אני נכנס למים ערום וטהור. רגל אחר רגל אני טובל במים. עיגולים
מושלמים של גלים דקיקים נוצרים עם כל צעד. אני מתקדם לעבר
המפל. סביבי דגים בצבעים מטורפים. מחכים להשתתף בחוויית
ההתעלות שלי.
"בן-דוד, מה קווי הדיווח שלנו?"
"287-302."
"סבבה."
אני נכנס למפל. זה מדהים. המים עוטפים אותי כמו רחם חמים. ידי
מושטות לצדדים ואני מרגיש כה חופשי.
"מיקי - יישובים בגזרה."
עשרות פרפרים מרקדים סביבי, מנופפים לי לשלום בכנפיהם
העדינות.
"מיקי תתרכז, יישובים בגזרה."
אני מרחף במפל. זרמים של עונג מכים בגופי. האצבע נשלחת אל עבר
הנצרה.
"מיקי, נו מה קורה? יאללה תתעורר, יש כולה ארבעה ישובים
דרוזיים ברמת-הגולן, אתה יודע את זה."
המתכת נעה באיטיות. מגיעה ל-א', עוצרת לנוח קמעה, וממשיכה
בריקוד מושלם עד ל-ב'. המים כה נעימים על עורי.
"מיקי, נו יאללה כבר!"
אני עוצם את העיניים, מושך את תפוח הדריכה לאחור, טובל ראשי
במפל, משחרר את התפוח ויורה לו כדור בין העיניים. הכדור מפלח
את ראשו ויוצא מאחור. על קיר צבוע אדום מפוזרות רקמות מוח
אנושי ודם. סוף סוף קצת שקט...
אני קופץ מהמפל אל תוך יצירתו המתמדת, הבריכה שלמרגלותיו. אני
צולל עמוק עמוק אל תוך המים... ונעלם.