דווקא כשהודיעו על סופשבוע סוער, החלטתי לארוז תיק ולהגיע
אליך. אולי כי הרבה יותר נחמד לי להעביר סופות רעמים ביחד
איתך. גם מבלי שתגיד לי שתשמח שאבוא, ידעתי שאבוא, אתה כזה
צפוי. ארזתי בגדים חמים, שמפו- כי שלך לא מתאים לסוג השיער
שלי, מברשת שיניים וגם מברשת שיער, יין אדום וג'יימסון, כי אי
אפשר בלי. לבשתי מעיל ויצאתי.
התחיל לטפטף.
האוטו לא מתניע, אולי זה סימן... צלצלתי ואמרתי לך שאסע
באוטובוס, כי אני פשוט רוצה להיות סופשבוע שלם איתך ולא מוכנה
לוותר על החוויה. אמרת לי לצלצל כשנעבור את מחלף לטרון כדי לתת
זמן התראה קצר שתצא לאסוף אותי.
נסעתי לתחנה, לא הייתי צריכה לחכות, האוטובוס ישר הגיע ועליתי
עליו. היו עוד 5 אנשים באוטובוס. אולי אלו לא היו יום או שעה
מבוקשים כל כך. התחילו להתעופף לי פרפרים בבטן. אני כל כך
מסוגלת להתרגש מדברים קטנים. נסענו ובשלב מאד מוקדם נרדמתי.
עצרנו בתחנת הדלק בלטרון.
למה בכלל צריך לעצור פה? הלכתי לנהג לשאול אם יש סיבה שעצרנו.
הוא אמר לי שכנראה ישנתי ולא שמעתי את העדכון המסעיר שחסמו את
הציר לירושלים כי יורד שלג כבד שהספיק כבר להיערם.
בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה מים נוטפים. הם היו מעורבים
בשלג ואז פתאום גם התחיל לרדת ברד.
כולם ירדו מהאוטובוס בשביל לחכות בבית הקפה, אולי ההמתנה שם
תהיה מועילה לחימום טמפרטורת הגוף, ודווקא נראה לי שתהיה פחות
מועילה לכובד הארנק מהמטבעות שהוא נושא.
ירדתי גם אני מהאוטובוס ישר לתוך שלולית בוץ, מה יהיה כבר
איתי... אז מיד עלתה בי המחשבה שאתה היחיד שמוכן לסבול את כל
השטויות שלי.
חייגתי אליך ולא ענית. ישר עלו בי מחשבות על זה שבטח אתה לא
עונה כי התחרטת על זה שאבוא, שאולי זה לא יהיה רעיון כל כך טוב
שנבלה סופ"ש חורפי יחד. אבל אז הגיע הסוויץ', חשבתי לעצמי, אם
לא היית רוצה שאבוא לא היית אומר לי כן... בטח אתה בשירותים או
מתקלח.
אחרי שהמחשבות היותר חיוביות עלו, צלצלת. סיפרתי לך שנתקענו
בלטרון ולא יודעת כמה זמן נאלץ להמתין, שברגע שיהיה שינוי
אדווח. אתה בשלוותך אמרת שאין שום בעיה ושהכול יהיה בסדר.
לא רציתי להיות במקום לא זר מדי עם אנשים זרים לחלוטין. מה אם
ניתקע פה כמה שעות?
מזל שהבאתי ספר.
פתחתי את הספר אבל לא יכולתי להתרכז. כל הזמן רצו לי מחשבות,
על הכול ועל כלום. שותפיי לנסיעה קראו לי לשבת איתם לכוס קפה,
שקצת נתחמם ונהפוך את הסיטואציה כחוויה חיובית. בחוסר חשק
ואולי במחשבות על החשש שיחשבו שאני סנובית ומגעילה, הלכתי
והתיישבתי איתם. באמת אנשים נחמדים. התחלנו לשחק שש-בש, לשיר
שירים, לשמוע דיווחי חדשות - ואני בעיקר מקווה שהכביש יתפנה.
רציתי לראות אותך יותר ויותר מרגע לרגע. פתאום היה לי בוער,
הקולות סביבי התעמעמו. נכנסתי לעולם הפרטי והקטן שלי, הוזה
וחולמת. על כל מה שהיה ועל כל מה שרוצה שיהיה.
הדלת נטרקת מהרוח החזקה, אני קופצת בבהלה ועפה עם הכסא אחורה.
ניגש אליי אחד מהנוסעים, בעודי שרועה ולא מבינה מה קורה סביבי,
ראשו מעלי והוא סוטר לי קלות, מנסה לוודא שאני בהכרה. בסך הכול
נפלתי מכיסא, למה הוא עושה סיפור מהעניין. אני אומרת שאני בסדר
וקמה בעזרתו ומתיישבת שוב על אותו כסא. הוא שואל איך קוראים
לי, ואני עונה בקול חלש, הגר. הוא אומר לי שקוראים לו ערן.
אמרתי נעים מאד. אני יודעת שלא אזכור את פניו אולי לעולם, אף
פעם לא הצטיינתי בלזכור פרצופים ושמות. הרגשתי קצת רע עם
העובדה שלא רציתי לדבר איתו. הוא מנסה לפתוח בשיחה, ואני מנסה
בצורה הכי מנומסת להגיד לו שאני לא במצב רוח סוציאלי, שאני כל
כך רוצה כבר שנעלה על האוטובוס, שאני כל כך רוצה להגיע לאהובי.
אחרי שאמרתי את המילה אהובי, לקח עידן, אם אני לא טועה, את
רגליו, והלך להכין לו עוד כוס קפה. ניגשתי אליו ואמרתי שאני
מאד מתוחה, שאני עומדת להציע נישואין לאהבת חיי, שאני מתרגשת
ובמתח, ושכל עניין הסופה הזאת ממש לא בא לי טוב. שאולי הסופה
היא סימן. סימן למה? שאל. אני לא יודעת, אולי שזה לא אמור
לקרות? שאני לא צריכה לכרוע על ברכיי ולהגיד לו שהוא האחד. ואז
האיר עידן (נראה לי) את עיניי ואמר - אולי זה סימן שאת צריכה
להתעקש ולא להרפות, אולי זה סימן שאת צריכה להיות החזקה
ולהראות רצינות. הוא הביא לי מונולוג שלם על כמה שגברים זקוקים
לפעמים שנהיה יותר אסרטיביות ופחות מתרפקות, שנהיה יותר יוזמות
ופחות פאסיביות. היה יפה לשמוע את הנאום. זה תמיד עושה לי טוב
לשמוע פרספקטיבה של זכר שאין לי שום מערכת יחסים רומנטית איתו,
הם באמת מועילים לפעמים. אנחנו כאלה מתוסבכות, חושבות יותר
מדי, אבל הם לא מבינים שזה בטבע שלנו, אנחנו לא שולטות בזה.
שוקעות במחשבות שבעיניהם נראות מיותרות. אבל יש סיבה לכל
הניתוחים. מישהו קרא לו - הבנתי שבעצם שמו ערן, אז אמרתי לו
תודה.
עברו כבר שעתיים, צלצלת לשאול מה קורה, עניתי בנימה מדוכדכת
שאין שום שינוי. אנחנו מחכים, אולי זה יפסיק. קיוויתי שניפגש
אבל נהייתי פסימית מרגע לרגע. למה אני מעוללת לעצמי את זה. ערן
ניגש אלי וחייך, שאל אם זה היית אתה בטלפון - עניתי שכן. הוא
חשב שזאת הוכחה לזה שאתה דואג ואוהב, כי אם לא היית כזה לא
היית מצלצל. ערן האלה בי את האופטימיות שוב, כל כך קל להשפיע
עליי ולשנות את דעותיי, לפעמים זה כבר מדאיג אותי, ההפכפכות
שלי.
ברקע נשמעה מוזיקת חורפית למדי - טרייסי צ'אפמן ואח"כ ליאונרד
כהן. החורף תמיד בא עם המלנכוליה, האפרוריות, הקור והרוח.
ניסיתי לשיר את כל הללויה, לא הצליח לי עם כמה מילים אבל הלך
לא רע, קיבלתי מחיאות כפיים מאנשי האוטובוס ובעלי בית הקפה.
התחיל להיות נחמד. כל הסיטואציה באופן כללי שעשעה אותי. הרי זה
היה כל כך ברור שברגע שאחליט את אחת מההחלטות הגורליות בחיי,
מבין החשובות ועמוקות שיהיו לי, משהו ייהרס. אני צריכה להתחיל
להתרגל למצבים כאלו. אני אולי צריכה לחשוב על תוכנית ב' אם
תגיד לי שלא. אני שיגעתי לך את השכל כל כך הרבה פעמים, אולי לא
תהיה מוכן לסבול יותר את השטויות שלי כמו שאני בטוחה שאתה
דווקא כן?
עברה חצי שעה וצלצלת שוב, עניתי וליבי פתאום החל לפעום בחוזקה
ששמעתי את קולך, שאלת מה קורה ומתי אני כבר באה, שמחתי ששאלת,
רציתי שתרצה שאהיה איתך. אמרתי לך שכל העניין די מתסכל, שאנחנו
יושבים סביב ספלי קפה שחור ומקשיבים לשירי הדיכאון של ליאונרד
וטרייסי, שהאנשים מתחילים ללכת הלוך ושוב בעצבנות, שאנחנו
רוצים כבר שיפתחו את הכבישים אבל זה לא נראה באופק. שהבטרייה
שלי עומדת להיגמר ושלא הבאתי מטען כי יש לך את אותו מכשיר נייד
כמו שלי יש, לא ראיתי צורך בלהביא. והשיחה נותקה.
עלו בעיניי דמעות. אבל לא רציתי שאנשים זרים יראו אותי בוכה.
בחיים שלי לא חשתי את הצורך לראות מישהו כמו שרציתי עכשיו
לראות את פניך כמו שעכשיו. הפכתי להיות ממש רומנטיקנית לאין
שיעור, או שמא משוגעת?!
עצמתי את עיניי בחוזקה, שרק לא ייזלו להן הדמעות, אבל הרי ברור
שהן יבכו מעצמם.
עברה לה עוד שעה והגיע נהג האוטובוס ובישר לנו שחברת אגד
החליטה להחזיר אותנו חזרה, שהכבישים לא ייפתחו בשעות הקרובות,
שאין מה לעשות. התחילו צעקות מסביב.
אני שתקתי.
הכל חזר להיות מעומם, כאילו לא שמעתי כלום, כאילו מתחיל להחשיך
מסביב ואני יושבת על במה וספוט אור חם מאיר עליי.
הבנתי מדוע.
ראיתי את דמותך נכנסת לבית הקפה.