זה היה ערב קריר באמצע החורף. משפחת ג'ינג'ר ישבה לאכול ארוחת
ערב בצריף הקטן והצפוף.  מלבד שריקת הרוח בחלון שום קול לא
נשמע, הם אכלו בשקט, מנסים לשמור על קור רוח, אפילו אחרי המקרה
שקרה לפני שבוע. רוב בני המשפחה - חלי, גיל ולונה - 'עיכלו' את
הבשורה המרה שהתקבלה ביום שישי ה-13. ורק קייטי לא הצליחה
להפנים... 'תמיד ידעתי שיום שישי ה-13 הוא יום נורא!' חשבה
קייטי, 'למה דווקא לנו היו חייבים להוכיח את זה?!' היא הביטה
מולה, אל קצה השולחן, אל הכיסא הריק. קייטי לא יכלה להתאפק
ופרצה בבכי. "באמת קייטי!" התעצבנה לונה, אחותה התאומה, "את בת
16 למען השם!" חלי וגיל, ההורים, לא רצו להתערב, הם ידעו שזה
עוד לא הזמן. "מה הקשר של בת 16?!" שאלה קייטי בקול חנוק
מדמעות. לונה הביטה בה בתדהמה, "מה זאת אומרת?! בגיל כזה, את
לא יכולה לבכות! את כל כך תינוקית! תתגברי! הנה, אני בגילך,
ואני לא בוכה כמו תינוקת!" "את בכית!" צעקה קייטי, "בלוויה!
תודי בזה לונה! גם לך אכפת מזה שטימי מת! את לא יכולה להסתיר
את זה!" דממה נפלה בחדר, איש לא הצליח להגות את שמו של טימי
בימים האחרונים, ועכשיו כשקייטי אמרה זאת, כולם שתקו. "לכולכם
אכפת! אבל לא! זה לא נאה לבכות, זה לא נאה ליילל! רק בלוויה
מותר! אז מה אם אני בוכה?! גם חברים של טימי בוכים! והם בני
19! אז יש לכם בעיה אם זה שאני בוכה?! אז תשמרו אותה לעצמכם!!!
אני אבכה מתי שמתחשק לי! ואם אני ארצה, אני אפילו אעזוב את
הבית!" זעקה. גיל צעד קדימה, 'עכשיו הזמן להתערב', הוא חשב.
"קייטי, את לא יכולה לעזוב את הבית, את עוד לא גדולה מספיק",
אמר. קייטי פתחה את פיה בכדי לענות אך הוא קטע אותה, "גם טימי
לא היה רוצה שתעזבי." זה הרס את קייטי לגמרי, היא נפלה על
הרצפה בבכי.
קייטי עזבה את המטבח ועלתה אל חדרה, היא ישבה על המרפסת והרהרה
בימים ההם, כשטימי היה הולך איתה ועם לונה בדרך הביתה, איך
שצחק את צחוקו המתגלגל על כל בדיחה מטומטמת שלונה סיפרה...

"אוי טימי, למה הלכת? למה אתה לא איתנו עכשיו?" קייטי הביטה
בשמים האדומים, טיפה אחר טיפה נושרת אל הרחוב השקט מעיניה
הירוקות. "אם אתה שומע אותי עכשיו, תדע שתמיד אהבתי אותך,
ותמיד אוהב, אם אתה שומע אותי, תן לי סימן... החיים פתאום
נראים לי כל-כך שחורים בלעדיך... בבקשה, אם אתה שומע, תן לי
משהו שיעשה את החיים מעניינים... הם לעולם לא ישובו לסדרם, זאת
אני יודעת... בבקשה!" קייטי הרימה קול צעקה אל השמים.

למחרת בדרך לבית הספר קייטי ולונה צעדו זו ליד זו בשתיקה
גמורה.

"קייטי! קומי כבר! הפסקה! בואי החוצה!" הצעקה של אן, חברתה
הטובה של קייטי העירה אותה משנתה לאחר שיעור תנ"ך מייגע
במיוחד. "מה? אה... אני באה..." קייטי הרימה את ראשה מהשולחן
וקמה לאיטה. 'אוווווווווווווף! אין לי כוח לקום...' חשבה קייטי
בעוד אן גוררת אותה לחצר.

"בואי תראי, הוא משחק כדורסל עכשיו! אנחנו חייבות לראות!" אן
קראה בהתלהבות. 'אוי לא... היא שוב התחילה עם האהבה שלה
לאנטון... מה היא לא קולטת?! יש לו חברה!!!' קייטי נאנחה בלבה.
"אוי נו באמת אן! לא נמאס לך לחזר אחריו?! אני הולכת לכיתה
לנוח..." ובזאת הפנתה קייטי את גבה לאנה. אנה לא חשה שום כעס
על קייטי מכיוון שהייתה שקועה במשחק, ומה שהיה איכפת לה היה
לעודד את אנטון.

בכיתה קייטי נסתה להוציא את מחברת הציורים שלה מתוך כל הבלגן
שבתיק, ולפתע נתקלה במעטפה כחולה. היא פתחה אותה וקראה:

"קייטי היקרה,

השמים כחולים וכך גם הים,

השמש אדומה וכך גם הדם,

העצב צהוב וכך גם האדם,

הקיר הוא לבן או אדום... וכך גם הלב,

ואני אותך אוהב!

ממני- ר'"

קייטי בהתה בפתק, היא לא יכלה לזוז, היא לא האמינה למראה
עיניה; למה שמישהו אי פעם יכתוב לה משהו כזה?!

לפני שהספיקה להמשיך לחשוב מי זה ר'... היא שמעה את אן: "הגביע
הוא של אנטון! הגביע הוא של אנטון!!!" 'אוהוווווווו... שוב היא
מתחילה...' נאנחה קייטי בלבה. אן ניגשה אליה, אך בניגוד למה
שקייטי ציפתה, אן לא דיברה על הניצחון של אנטון, היא אמרה משהו
אחר לגמרי. היא אמרה: "טוב, קייטי, יש לי רעיון, את יותר מדי
בדיכאון בזמן האחרון..." קייטי גלגלה עיניים... "ו... חכי! אני
עוד לא סיימתי איתך! את באה אלי היום נכון?" קייטי הרימה מבט
ואמרה: "טוב שאת מודיעה לי... ו...? מה זה בדיוק אומר?" אן
הביטה בה כאילו נחתה מהכוכב שנמצא השד יודע איפה... "מה
ז'תומרת אז מה?! את באה לשיחה עם אמא שלי! היא פסיכולוגית!"

"אן! עזבי אותי... אל תגררי... נווווווווו..."

'יוווווווווו... אין לי כוח לשיחה עם פסיכולוגים פסיכים
עכשיו!' חשבה קייטי בעודה יושבת על הכורסה הכחולה המרופדת מול
אמה של אן.

"טוב, קייטי, קודם כל... אני משתתפת בצערך... אנא ספרי לי כיצד
הגיעה הבשורה אליכם?" שאלה אמה של אן את קייטי.

"אוקיי... זה היה יום שישי ה- 13, אבא היה בעבודה, אימא הייתה
במטבח, לונה הייתה בחדר שלה, ואני הייתי בחדר שלי. פתאום נשמע
דפיקה בדלת, אימא פתחה, ושמעתי שהזמינה את האנשים להיכנס. לא
ממש שמעתי מה אמרו, אבל הצלחתי לשמוע משפטים קטועים כגון: "האם
תרצו תה?" ו"כדאי שתשבי גברתי". הם דיברו עוד דקה או שתיים,
ואז שמעתי צרחה, חבטה ואת צעקתם של האנשים: "גברת!"

"הדלתות של החדרים שלי ושל לונה נפתחו בבת אחת, שתינו רצנו
כמטורפות אל הסלון, וגילינו מחזה מוזר; אימא על הרצפה, מעולפת,
שלושת הגברים הלבושים בשחור כורעים מעליה ומנסים בכל כוחם
להעיר אותה.

"כשאימא התעוררה, אבא כבר חזר, והגברים הלכו. אימא התיישבה על
הספה וניסתה להתחיל לדבר. היא גמגמה משהו כמו: "לא... זה לא
יכול להיות..." לונה התעצבנה ונדנדה לה שתספר. "הוא הלך, תימי
הלך... פגעו בו... הוא הלך... הלך... הלך..." אמא פרצה בבכי.

"לונה פשוט עמדה בפה פעור.

"אבא התמוטט על הספה.

"ואני ... עשיתי הכל ביחד, ולפתע ראיתי שחור.

"כשהתעוררתי ראיתי את כל המשפחה מעליי, בבית שלי."

אמא של אן נראתה מזועזעת מהכל, אבל היא הכריחה אותי לדבר על
הדברים הכי קשים... "ואיך הייתה הלוויה?"

"היא הייתה עצובה... כולם בכו ו... ו... ו... ו..." לא יכולתי
יותר, קמתי מהספה, פרצתי בבכי, הדפתי את הדלת ורצתי הביתה.

כשפתחתי את הדלת בבית עמדה שם...

רוצים לדעת מי הייתה בדלת? חכו לפרק הבא!!!

אלה היו פרקים 1-3 מתוך הסיפור המלא של "אוהבים את החיים איתו
ובלעדיו".

את הסיפור הזה אני מקדישה לחברות הכי הכי הכי קרובות שלי: טומי
ומעיין.

תודה על כל התמיכה שנתתן לי בחיים!