יצאתי מדלת הבית שלי אל הלילה. היה לילה מעורפל ולח, אך בהיר
מאוד. היו כוכבים רבים, והירח המלא האיר בחוזקה את הערפל הסמיך
וצבע אותו בלבן. ראיתי אותה שם, חיוורת ולבנה מתמיד, שקופה
למחצה. בקושי היה ניתן להבדיל בינה ובין הערפל, אבל בשבילי אלו
היו ניגודים שלמים. לא הייתי בטוח אם היא רואה אותי, או יודעת
שאני רואה אותה, אבל קיוויתי שהיא תעריך את זה שאני רואה אותה,
כי ידעתי שאני היחידי שעושה זאת. בתוך הראש שלי, איחלתי לה
לילה טוב, ויצאתי ללכת אל שום מקום בלילה.

אני ושני חברים שלי, צ'רלי ומאט, נסענו אל בית החוף של איזה
אחד. הוא היה מהאנשים שהיה להם הרבה כסף ורצו להשוויץ בזה, אז
הוא ארגן מסיבה בבית החוף שלו לכבוד סוף הסמסטר. למרות חוסר
החיבה שלי לאותו בנאדם, חשבתי שזו דווקא תהיה דרך נחמדה לשבור
קצת את המתח, לבלות קצת, לשתות כמה בירות. אולי אפילו לצאת עם
מספר טלפון ביד...
נכנסנו אל המקום. היו שם הרבה אנשים, שאת חלקם זיהיתי מקורסים
שלקחתי. ברקע התנגנו כמה שירי רוק קלאסי מוכרים. צ'רלי אמר
שהוא הולך להביא לכולם משהו לשתות, אני ומאט הסתובבנו בבית.
באותו רגע עיני נחו על מישהי. היא עמדה בצד קבוצת בנות, בין
הבנות היחידות שלא נראו בחברת מספר בנים איתן. היא הייתה
חיוורת מאוד, נמוכה ממני בערך בראש, והיה לה שיער שחור חלק
שהגיע עד כתפיה. היא לבשה שמלה שחורה ללא שרוולים, שהגיעה עד
ברכיה, ועורה היה לבן מאוד.
"מי זו שם?" שאלתי.
"לא יודע..." אמר צ'רלי, שחזר עם המשקאות שלנו. "אף פעם לא
ראיתי אותה בקמפוס..."
"מייד חוזר", אמרתי. כדי שאוכל ללכת עם זה עד הסוף, שתיתי
לגימה ארוכה מהבירה שלי, ואז לקחתי כמה צעדים לכיוונה. נעצרתי
בערך מטר ממנה ומחברותיה, שציחקקו כולן.
"היי", אמרתי.
היא הסתובבה לכיווני, וכשהבחינה בי חייכה. "שלום", היא אמרה.
פניה היו מעט סמוקות, והיא נראתה מאוד חמודה ככה.
"אמ, אני לא זוכר שראיתי אותך כאן אף פעם", אמרתי את הדבר
הראשון שחשבתי עליו.
"כן, אני מחוץ לעיר..." היא אמרה. "מחוץ למדינה הזו למען האמת.
היי," היא הסתכלה עליי במעין מבט בוחן, "המוזיקה הזו. אתה אוהב
אותה?"
"הדלתות? בטח", אמרתי, והיא חייכה. "חבל שג'ים מוריסון היה קצת
משוגע".
"כל הכבוד!" היא אמרה. "רק בדקתי אם אתה שווה את זה. ואל תגיד
כאלה דברים כל כך מהר... כולנו משוגעים בצורה כלשהי. או שכולנו
שפויים. בחירה שלך".
לא מצאתי מה להגיד לשמע ההערה המוזרה הזו, אז הנהנתי בחיוך.
"דרך אגב, קוראים לי - " התחלתי להגיד, אבל היא קטעה אותי.
"זה לא משנה מה השם שלך. אבל אם חשוב לך לדעת את השם שלי, אז
הוא מריה".
"מריה".
"כן", היא חייכה שוב, מין חיוך ערמומי. "תסלח לי, אבל אני
הולכת עכשיו לשרותים".
חזרתי אל החברים שלי. במשך חצי השעה שאחרי זה לא ראיתי אותה
שוב, והנחתי שגם לא אראה אותה. מצאנו כמה ידידים שלנו מהקמפוס,
וישבנו ודיברנו איתם, שותים ומרכלים. בינתיים מישהו החליף את
המוזיקה ברקע לרוק אלטרנטיבי רועש. אחרי ששתיתי שתי בירות,
הייתי צריך ללכת להוציא אותן בשרותים. כשדפקתי על דלת השרותים
הסגורה, לא הייתה תגובה, אך שמעתי קולות בכי עמומים משם. היה
נדמה לי שאני מזהה את הקול...
"מריה?"
לאחר כמה שניות היא יצאה משם, עם עיניים נפוחות. "היי", היא
אמרה לי בחמימות. "בנאדם, בוא נצא מכאן, רוצה? גם ככה המוזיקה
נהייתה חרא עכשיו".
"בטח..." עניתי.
מריה לקחה את הז'קט שלה והובילה את הדרך החוצה. הלכתי אחריה.
היה לילה מאוד בהיר, עם ירח כמעט מלא. ערפל סמיך כיסה את
הקרקע, צבוע בזוהר הלבן של אור הירח. הבית שבו הייתה הייתה
המסיבה היה בנוי על צוק גבוה, ומתחתיו סער האוקינוס. הלכנו
לכיוון קצה הצוק, והשקפנו אל האוקינוס. הקשבנו לקולות הגלים
המתנפצים על הצוק, וברקע קולות דיבור עמומים מכיוון הבית
הרחוק. נעצרתי, כשאני מסתכל על האוקינוס השחור. היא התהלכה
מולי, הלוך ושוב במקביל לקצה הצוק.
"אז... למה בכית שם בפנים?" שאלתי.
"כי... אני גוססת", היא ענתה.
"את גוססת?" נדהמתי. "מה, את חולה או משהו?"
"לא". היא אמרה בפשטות.
"משהו אחר...?"
"גם לא".
לא הבנתי בדיוק מה המתיחה שהיא מנסה לעשות. "אז איך בדיוק את
גוססת?"
היא נעצרה, וחייכה אליי. אותו חיוך ערמומי. אחר כך היא חזרה
ללכת.
"אמ..." החלטתי לעזוב את העניין, וניסיתי להחזיר את השיחה
לנושא רגיל. "אמרת שאת מחוץ למדינה. מאיפה את?"
"נשוויל", היא אמרה.
"נשוויל, נחמד... כמו אלביס, לא?"
"בהחלט", היא אמרה בעליזות. "אתה יודע, החלטתי שיום אחד אני
אמצא מישהו שנראה בדיוק כמוהו. חייב להיות מישהו כזה".
"את תמצאי... ואני מקווה שאהיה שם כשזה יקרה".
היא נעצרה שוב. "אתה לועג לי?"
"לא!" אמרתי, והוצאתי גיחוך. היא הפנתה את גבה אליי במהירות
וחזרה לפסוע, תוך שהיא שולחת לי הבעת פנים מוזרה וחמודה, שלא
הצלחתי בדיוק להבין.
"בכל מקרה, מה את עושה פה?" ניסיתי בפעם השניה להחיות את
השיחה. "באת למשך החופש?"
"אוה לא, עברתי לגור כאן לא מזמן", היא אמרה. "בבית של חברה
שלי... בניין מאוד נחמד, אתה יודע. אני לא זוכרת עכשיו את השם
של הרחוב..."
"תתארי לי, אני בטח אדע איפה זה".
"אוקיי... יש בו ארבע או חמש קומות... מגרש חניה קטן... מול
מכולת גדולה וחנות נעליים..."
"כן, כן, אני מכיר את זה. לפעמים יש בחנות הנעליים איזה מאבטח
זקן וזעפן כזה?"
"אוי נכון!" היא צעקה.
שמתי לב שהיא התקרבה מאוד אל קצה הצוק ככל שהלכה הלוך ושוב
לאורכו. "תיזהרי, את הולכת די קרוב לקצה שם..."
"אוי, מסכנה שכמותי!" היא אמרה בלעג. "זה מאוד מסוכן, לא?" היא
נעמדה מולי, עם גבה אל האוקינוס, וצמצמה את עיניה.
ואז זה קרה. בתוך שניה היא נשענה אחורה, אל החלל הריק מאחוריה.
ראיתי אותה מתחילה ליפול מהצוק, אל האוקינוס הקפוא מתחת
והסלעים הקשים. "תיזהרי!" צעקתי, ובמהירות רצתי אליה ותפסתי את
זרועותיה, ואז משכתי אותה אליי, בחזרה לקרקע. החזקתי את
זרועותיה גם אחרי שהתייצבה על הקרקע.
"את משוגעת!" צעקתי. הייתי המום מהמעשה הזה, ולא מצאתי מה עוד
להגיד לה.
"די, אני לא משוגעת. אמרתי לך כבר לא להשתמש במילה הזו. יכול
להיות שפשוט ידעתי שתתפוס אותי אם אני אפול". היא חייכה את
אותו חיוך ערמומי, שהתחלתי לשנוא, אך להימשך אליו. אחר כך היא
נצמדה אליי עם גבה, והניחה את ראשה על חזי כשהיא מסתכלת על
האוקינוס. היא כרכה את זרועותיי סביבה.
"יאללה, בוא נלך מכאן!" היא לחשה בהתלהבות.
פלטתי אנחה קטנה בלי לשים לב. "מה?"
"כן! המכונית שלי כאן, אפשר לנסוע לאיפשהו. נסתובב קצת". היא
הסתובבה אליי. "אה, אני יודעת מה אתה תגיד. שתינו כבר כמה
בירות, זה מסוכן לנהוג ככה..."
היא אמרה בדיוק את מה שהיה לי בראש, ולא מצאתי דבר אחר להגיד.
"בנאדם, אתה צריך לקחת סיכונים!" היא אמרה, והתרחקה ממני.
"טוב, לא משנה... אני אלך לבד".
"נו, קדימה מריה!" קראתי אחריה, אבל היא המשיכה ללכת לכיוון
הבית, ואני הלכתי אחריה בלית ברירה. היא נעצרה ליד מכונית
ספורט אדומה קטנה, עם גג פתוח, הוציאה מפתחות מהז'קט שלה,
נכנסה למכונית והתניעה אותה. היא הסתכלה עליי עוד פעם.
"אתה בא?"
תקעתי בה מבט מתחנן. "אנחנו שיכורים. חברים שלי לא יודעים בכלל
מה קורה איתי!"
"לא צריך", היא אמרה בגסות, ולחצה על דוושת הגז.
קיללתי אותה במוחי. אחר כך קיללתי את עצמי על המעשה שעמדתי
לעשות.
רצתי אחרי המכונית, שלאיטה התחילה לצבור מהירות, תפסתי בדלת של
המושב שליד הנהג, וקפצתי לתוך המכונית. מריה נכנסה להילוך שני
כשחיוך רחב מרוח על פניה.
נסענו בערך רבע שעה, בכביש הצר והחשוך שהוביל אל בית החוף.
מסביב היה חורש לא סבוך. בינתיים דיברנו עוד, והייתה לי
הזדמנות להגיד לה את השם שלי, ולהחליף איתה מספרי טלפון. אחרי
כמה זמן, היא עצרה בצד.
"רוצה לנהוג אתה?" שאלה אותי.
ידעתי שאין טעם להתווכח, אז התחלפנו במקומות. פתאום הייתי עוד
יותר מודע לסחרחורות הקטנות שגרמה לי הבירה ששתיתי. התחלתי
לנסוע, מתאמץ לשמור את הרכב בקו ישר. הצלחתי לא רע. תפסתי
ביטחון, ונתתי למכונית לצבור מהירות. מריה הריעה לי. הרגשתי
הנאה מתפשטת לצד האלכוהול בגוף שלי, וצעקתי בשמחה.
"תיזהר מהשועל שם!" צעקה מריה.
בשניה האחרונה הבחנתי בבעל החיים הקטן שחצה את הכביש, וסובבתי
את ההגה בחדות. המכונית סטתה לעפר בשולי הדרך, והתחילה להסתובב
במקום במהירות מספר פעמים עד שנעצרה, משאירה ענן אבק ענקי.
"וואו!" צעקה מריה.
הייתי עוד המום, ולקחתי כמה נשימות עמוקות. אחר כך השתעלתי
מהעפר שמילא את האוויר סביבנו.
"אוקיי... אף פעם לא עשיתי דבר כזה..." צחקתי.
מריה הסתכלה עליי וחייכה שוב. היא התקרבה אלי, ואז עברה מעליי
והתיישבה עליי, ככה שברכיה היו מונחות על צידי המושב שלי. אחר
כך היא כרכה את זרועותיה מסביב לצווארי, ואז רכנה אליי.
התנשקנו.
נפרדנו אחרי כמה שניות. "אני מקווה שאת זה כבר עשית, כן?" היא
שאלה אותי בטון מתגרה.
"את מה? הנשיקה הצרפתית כן. אף פעם לא עם מישהי שהכרתי במשך
שעה וכבר הספקתי להיות נוכח איתה בשתי חוויות של כמעט מוות,
אבל עם אחרות כן".
היא צחקה. "כמעט מוות? הגזמת. אולי שם בצוק, אבל עכשיו לא
הייתה לנו שום סכנה".
"לא לנו, לשועל!"
היא צחקה בקול. "בוא, אני אסיע אותך לבית שלך".
"למה שאני לא אנהג?"
היא פתחה את הדלת של המכונית ויצאה החוצה, כשעל פניה אותו חיוך
ערמומי. "כי אני לא שתיתי אף טיפת בירה הערב".

"אז מה היה איתכם בדיוק אתמול?" שאל אותי מאט, ערב למחרת.
התחלתי לספר לו, בקיצור, על אירועי הערב הקודם.
"יצאנו החוצה, דיברנו על הצוק, ואחר כך היא לקחה אותי לסיבוב,
והסיעה אותי הביתה".
"והנשיקה הצרפתית נכנסת, איפה?"
"אה, כן..." חייכתי בגאווה מסויימת. "במכונית שלה".
"יפה יפה... יאללה חבר, אני יצאתי לפגוש את החברה שלי. אתה
תהנה פה לבדך?"
"סמוך על זה. ותהנה גם אתה".
אמרתי לו להתראות. הכנתי ארוחת ערב, והתיישבתי מול הטלוויזיה.
לאחר זמן מה כבר השתעממתי. השעה הייתה אחת עשרה, והחלטתי
להתארגן לשינה. ואז היה נדמה לי ששמעתי משהו מבחוץ. הקשבתי
טוב, ושמעתי את זה עוד פעם. מישהו קרא בשם שלי.
יצאתי החוצה, וראיתי את מריה שם, נשענת על המכונית שלה. הרחוב
היה ריק חוץ ממנה.
"מריה!" קראתי. "מה את עושה פה?"
היא חייכה. "התחשק לי לבוא..."
עמדנו ככה כמה שניות, רק מסתכלים זה אל זו. היא הורידה את
המעיל שלה.
חיפשתי משהו להגיד. "למה... באת לפה?"
הפעם היא לא ענתה. לאט לאט, היא התחילה לפרום את כפתורי החולצה
שלה, ואז הורידה גם אותה. אחר כך היא חלצה את הכפכפים שלה.
"מה את עושה?" שאלתי, וקיבלתי את החיוך הערמומי שוב.
היא שלחה את ידיה אל מאחורי גבה, פתחה את החזייה שלה והורידה
אותה. אחר כך היא התכופפה והורידה גם את המכנסיים והתחתונים
שלה. היא נעמדה ערומה לגמרי מולי, העור הלבן שלה חשוף לצינת
הלילה הבהיר והערפל הסמיך והלבן.
"מה את עושה??" שאלתי שוב בתדהמה. "תלבשי את הבגדים שלך..."
ידעתי שאין טעם לבקש.
"לא".
"אז לפחות תיכנסי לבית שלי! אנחנו באמצע הרחוב!"
"תכריח אותי". היא אמרה בטון מתגרה.
התקרבתי אליה ותפסתי את ידיה, ואז משכתי אותה לכיווני. היא
התנגדה.
"אני רוצה שתנשק אותי קודם".
עשיתי את זה. אחר כך הרמתי אותה והכנסתי אותה לבית. השארנו את
הבגדים שלה במכונית.

שעה אחרי, שכבנו במיטה מחובקים. מריה הייתה עם גבה אליי.
החזקנו ידיים, ושילבנו את אצבעותינו זו בזו. מספר פעמים תהיתי
אילו אצבעות הן שלי ואילו שלה, נראנו כל כך דומים.
"בנאדם", היא אמרה, והסתובבה אליי. "איך אתה בתור אדם דתי?"
"אממ... אני לא יודע..." עניתי.
"מה אתה חושב על אלוהים וישו?"
"למען האמת, אני לא חושב. מה, את רוצה להבין את אלוהים?"
"לא, מה פתאום! אף אחד לא יכול להבין את אלוהים. אבל ישו, אותו
אני עומדת להבין בקרוב".
"כל הכבוד לך", אמרתי לה בלגלוג. העברתי יד בשיערה, ונישקתי
אותה. אחרי שהתרחקתי קצת, היא שמה את ידה על שלי, ונישקה אותה.

"נו, אני מניח שלא באת לכאן רק כדי להבין את ישו", אמרתי, והיא
חייכה. "מה הביא אותך לפה?"
"את האמת? ההורים שלי הפסיקו לשלם את שכר הלימוד שלי בקולג'.
באתי לפה בשביל לגור אצל חברה שלי לקצת זמן".
"אוי..." אמרתי. שלחתי עוד פעם את ידי ללטף את שיערה, בעוד
שהיא נצמדה אליי עוד פעם והניחה עליי את הראש שלה. "למה?"
"סתם, כי התכסחתי איתם קצת..." היא שתקה קצת. "זו לא הפעם
הראשונה. האמת, תמיד אני מתכסחת עם אנשים, לא רק עם ההורים
שלי. החלטתי שיותר טוב לא להתקרב לאף אחד יותר מדי".
"לא רעיון טוב," אמרתי לה.
היא הרימה את ראשה, וקמה לישיבה, מעיפה את שמיכה מעליה כך ששוב
עורה היה חשוף אליי ולאוויר הלילה שחדר לחדר שלי. "ומאיפה אתה
יודע מה רעיון טוב או לא?"
שתקתי. היא יצאה מהמיטה. "יאללה, בוא נצא מכאן", היא אמרה לי.
"אוקיי", אמרתי ויצאתי גם אני מהמיטה. התחלתי להתלבש, ואז
ראיתי שהיא מסתכלת עליי במין מבט חמוד.
"הבגדים שלי עוד במכונית!" היא צייצה. "תביא לי אותם
בבקשה..."

נסענו במכונית של מריה אל איזה פאב שהיה בפרברי העיר. המקום
היה לא מלא, והתנגנה מוזיקת ג'אז עדינה. אחרי שעה הלכנו אל
איזה פארק קרוב. מצאנו ספסל להתיישב עליו, המוקף במדשאה.
"חכה", היא אמרה לי. היא הרימה אבן מהרצפה, ואז התחילה לחרוט
על הספסל משהו. כשסיימה, ראיתי שהיא כתבה את השם שלי ומתחתיו
"מריה". צחקתי.
התיישבנו על הספסל, והמשכנו לדבר במשך כמה שעות. שמנו לב כמה
זמן עבר רק כשראינו את התחלת הזריחה, והלילה המעורפל התחיל
להסתיים.
"אוי, זה יפה!" היא צייצה שוב.
"ואת חמודה", אמרתי לה. היא חייכה. רכנתי אליה, ונישקתי אותה
על הצוואר, ועל הפה.
שתקנו לכמה שניות. "אז מה הקטע עם ההורים שלך?" שאלתי אותה.
"סתם..." היא הסתכלה על הדשא. "יש לי קצת בעיות איתם. אמרתי
לך, אני כל הזמן רבה עם אנשים".
"קדימה, אני בטוח שזה לא נכון".
"לא, באמת! בטח בגלל שאני מוזרה כזו". התחלתי להגיד משהו, אבל
היא הקדימה אותי. "ואני כל הזמן עושה מין... דברים, כשאני
לחוצה או עצבנית..."
"אהה... כמו לקפוץ מצוק או להתפשט באמצע רחוב?"
היא צחקה, ושמה את הראש שלה על הכתף שלי.
"וחשבת ללכת לראות פסיכולוג?" שאלתי.
"כן בטח... כאילו שיש פסיכולוג שיכול להבין אותי".
"זה יכול מאוד לעזור לך".
"אוקיי, נניח שכן, אין לי מספיק כסף, ואין סיכוי שההורים שלי
יסכימו לשלם על זה. הם תמיד רצו לשמור אותי כמה שיותר נורמלית
ורגילה".
"די, זה לא נכון. לפחות תנסי את הרעיון? את די מפחידה אותי עם
כל ה..."
היא הרימה את הראש שלה במהירות. "כל ה-מה שלי?" על פניה היה
מבט כועס, אפילו נעלב. היא נענעה את ראשה. "חשבתי שאתה תבין
אותי". היא התחילה לרוץ לכיוון המכונית שלה. חשבתי לרוץ אחריה,
אבל ויתרתי. היא נכנסה אל המכונית ונסעה משם.

לקחתי מונית בשביל לחזור הביתה. התעוררתי יחסית מוקדם ביום
למחרת, עוד לפני הצהריים. התקשרתי אל מריה מספר פעמים, ולא
הצלחתי לתפוס אותה. מאט אמר לי שהיא כבר תדבר איתי מתיישהו
בזמן הקרוב.
לא יצאתי מהבית במהלך היום. מאט היה איתי חלק מהזמן, לקראת
הערב הוא יצא.
כמה דקות אחרי זה הטלפון הסלולרי שלי צפצף. הלכתי אליו מהר.
מריה שלחה לי הודעת טקסט, שבה אמרה לי לפגוש אותי בחנית הבניין
שלה. יצאתי לשם מהר.
אחרי רבע שעה בערך הגעתי לשם. היא עמדה שם במגרש החניה, ידיה
בכיסי המעיל שלה. היא הייתה מוקפת בערפל הסמיך שהיה מסביב,
ונצבע בלבן מאור הירח החזק. החניתי את המכונית שלי ורצתי
אליה.
"היי", אמרתי לה בחשש.
היא חייכה אליי. זה היה מין חיוך עצוב כזה, לא אחד החיוכים
החמימים או הערמומיים שלה.
"זה רק בראש שלי", היא לחשה.
"מריה - "
"ששש", היא שמה את האצבע שלה על הפה שלי. "אני יודעת - זה רק
בראש שלי". הקול שלה היה חנוק מבכי עכשיו.
"אני לא מבין..."
"כל פעם שאני רבה עם מישהו... ועכשיו... גם החומה הזאת
קורסת..."
היא הסתכלה עליי. הסתכלתי עליה בחזרה, על הפנים החיוורות שלה.
עיניה הכהות נצצו. היא נעמדה על קצות אצבעותיה ונישקה אותי,
נשיקה ארוכה ואיטית. אחר כך היא התרחקה ממני קצת. היא הסתובבה
אל הבניין, כך שגבה היה מופנה אליי, והסתכלה למעלה, אל הכוכבים
הרבים, או על הירח המלא.
"אתה יודע, אני חושבת על לקפוץ משם". היא אמרה באיטיות. היא
הסתכלה על הבניין.
"מה??" נבהלתי.  "לא, מריה, את לא רצינית - "
"בנאדם, אתה צריך לקחת סיכונים!" תפסתי אותה חזק. היא הסתכלה
עליי עוד פעם בעיניים דומעות. "אני עייפה מהחיים האלה. אני
עייפה..."
היא השתחררה מהאחיזה שלי, והתחילה לרוץ אל הבנין. רצתי אחריה,
אבל היא הספיקה להיכנס ולסגור את הדלת מבפנים. לא יכולתי
להיכנס ללא קוד הכניסה של דיירי הבניין, או שאחד מהם יפתח לי
את הדלת מדירתו.
"אתה תתפוס אותי אם אני אפול, נכון?" שמעתי אותה אומרת בקול
חנוק מבעד לדלת.
לא מצאתי מה להגיד. אז שמעתי אותה רצה במדרגות. אחרי כמה שניות
ראיתי אותה בבירור על גג הבניין בן ארבע הקומות. שקעתי בחוסר
אונים, התחננתי שלא תעשה את זה...
שמעתי קול בכי חנוק.

עבר חודש מאז הפעם האחרונה שראיתי את מריה. חשבתי עליה כל
הזמן, ורק עליה. היא נסעה בחזרה אל הבית של הוריה, וממה שהבנתי
גם התחילה לראות פסיכולוג. לא קיבלתי עדיין תשובה למכתב ששלחתי
לה לשם. אמרתי לה שאני מצטער, ושאני מתגעגע אליה, ורוצה לראות
אותה.
לא הצלחתי להירדם באותו לילה. מחשבותיי היו שקועות בה, כרגיל.
לאחד שלוש שעות בהן שכבתי בלי להירדם, קמתי ממיטתי.
יצאתי מדלת הבית שלי אל הלילה. כמו בפעם הראשונה שראיתי אותה,
היה לילה מעורפל ולח, אך בהיר מאוד. היו כוכבים רבים, והירח
המלא האיר בחוזקה את הערפל הסמיך וצבע אותו בלבן. ראיתי אותה
שם, חיוורת ולבנה מתמיד, שקופה למחצה. בקושי היה ניתן להבדיל
בינה ובין הערפל, אבל בשבילי אלו היו ניגודים שלמים. לא הייתי
בטוח אם היא רואה אותי, או יודעת שאני רואה אותה, אבל קיוויתי
שהיא תעריך את זה שאני רואה אותה, כי ידעתי שאני היחידי שעושה
זאת. בתוך הראש שלי, איחלתי לה לילה טוב, ויצאתי ללכת אל שום
מקום בלילה.

מבוסס על מילות השיר Round Here של הלהקה Counting Crows,
שאותן כתב חבר הלהקה אדם דוריץ.