בימי שני הוא היה חייב לכתוב. בפעם האחרונה שהוא לא כתב ביום
שני, אביו מת. הוא אמנם לא ידע אז, איש לא אמר לו, אבל זה לא
משנה את התוצאה, אביו מת. מעולם לא סלח לעצמו על כך.
ביום שלישי אביו בא אליו בחלום ושאלו, מדוע בני, איך נתת לי
ללכת, והבן השפיל מבטו. לעולם לא אעשה זאת שוב, אני מצטער, הוא
מצא את עצמו מתחנן בעיניים דומעות, אך האב לא היה שם עוד, בחדר
החשוך, מואר רק מהרחוב.
הוא קם ביום רביעי, יצא החוצה, וכולם הסתכלו עליו במבט מאשים.
הוא שמע את המבטים האלה, זורקים לעברו, 'אנחנו יודעים מה עשית,
אתה מנוול, איך אתה חי עם עצמך'. מאז הוא נשבע, אני אכתוב כל
יום שני, אני אכפר על מעשיי, העולם יהיה טוב יותר. וכך, מדי
יום שני, היו המילים באות אליו בלילה, הוא היה מתעורר בשלוש או
בארבע, רושם הכל על דף באותיות מקושקשות, ואז חוזר לישון.
בבוקר היה כותב הכל מחדש ושולח לאן שצריך. לפעמים כתב דברים
שהתרחשו, לפעמים דברים שלא יקרו לעולם. אנשים החלו לבוא אליו
מכל קצוות העולם, מחכים בתור מחוץ לביתו, אבל דלתו היתה נעולה.
לפעמים הוא בכלל לא היה בבית, כי היה צריך לעבוד בבקרים בתור
משכפל במפעל של עיתונים. אחד נכנס מימין, עשרה יוצאים משמאל,
מכשיר נפלא. הם היו מנסים לתפוס אותו בפקקים, או במכולת, אולי
אם יראה את הפנים הן יחזרו אליו בחלום והוא יגיד להם מה לעשות.

הוא התפרסם כששלח לקבצן באינדונזיה המערבית מכתב בו היה כתוב -
'סבתא לא שוכחת'. הוא לא ראה את סבתו שנים, מאז שביתו נשרף
ואיתו כל משפחתו, והוא נאלץ לדור ברחוב. הוא חיפש בדפי זהב
סניף אינדונזיה, גילה שהיא גרה בצד השני של העיר, והתחיל לקבץ
בכיוון ההוא. כשהגיע אל ביתה כבר היו בידיו שבע לירות, והוא
קנה מקלחת וחולצה משומשת. דפק בדלת, איש בשחורים ענה לו, סבתך
נפטרה, איחרת, שכחת אותה. הוא נכנס ואכל טוב, כעבור שבוע פנה
ללכת ואף היה מצליח לולא עצרו העורך דין ואמר, לאן תלך, כולם
מתו, זה ביתך כעת. בלא יורשים חוקיים, שהרי כולם מתו בשריפה,
עבר כל רכושה לנכד. כעבור כמה שבועות שלח מכתב בחזרה. 'איך
ידעת? איך ידעת לאן לשלוח את המכתב'.
הצלחות רבות נחל, אך גם לא מעט הפסדים. התקשורת מעולם לא שכחה
לו את מה שקרה ביום האסון ההוא בניו יורק, כשהמגדלים נפלו ביום
שלישי בבוקר. כמה אנשים היו בחיים אם רק היה משתמש בדואר
המהיר. לא היה לו אכפת. הוא כתב לזכרו של אביו.
שנים עברו מאז אותו יום, הוא היה איש זקן עכשיו, אבל סביבו
התפתחה אחת התעשיות הגדולות בתבל. מיליוני דולרים גולגלו,
אנשים ברחוב הלכו עם חולצות 'איש החלומות', משרתים באו והלכו,
אך כל עוד יכתוב, הכל יהיה בסדר. אמו הגיעה לגיל המופלג של מאה
וארבעים ועדיין הלכה כל יום שלושה קילומטרים לכל כיוון לבקר
בקבר של בעלה, אשר שכן בצד השני של האחוזה. לפעמים כשהיה
משועמם, ביקש שיפתחו את הדלת והיה מקבל אנשים, שם ידו על מצחם
וממלמל בלטינית. הוא ידע שהדבר לא יעזור להם אבל מה אכפת לו.
שנים אחר כך, באחד מימי שני, הלך לישון. כמדי שבוע, היתה תכונה
מחוץ לביתו, כולם רצו לדעת מה יקרה היום, מי יחיה ומי ימות.
הוא הלך לישון וחלם את חלומו, אבל הגיעה השעה וטרם קם. באו
משרתיו וניסו להעירו, אך הוא העמיד פנים כאילו לא שמע, והמשיך
לישון. באה אמו וישבה לצידו. טלפונים ממנהיגי העולם הגיעו,
תעשו משהו, כל דבר, רק שיכתוב. הוא שכב במיטתו, שומע הכל,
ושתק. הוא לא יקום. בחלומו בא אליו אביו, נראה איום ונורא,
קורא לו, מה עשית בני, מאה שנים ישבתי כאן לבדי, מחכה, איפה
אתה, איפה אמך שאהבתי כל כך, שכחתם אותי. הוא ניסה לענות אך
האב רק ישב על כסאו ובכה, אני לא יכול יותר, לא רוצה לחיות
ככה.
הזמינו רופאים, תעשו משהו, תעירו אותו, אומות שלמות תלויות
בכך, והרופאים עשו הכל, שמו לו מכשירים ותקעו בו זריקות, אבל
הוא בשלו, שוכב על הגב, עיניו עצומות, מעמיד פנים כאילו לא
שומע דבר. אמו ישבה ליד מיטתו, מחייכת, אין זה רע אם אמות
עכשיו, את שלי עשיתי. תמשיך לישון בני. כשעלתה השמש הרופאים
התייאשו. נגמר, זהו, תחפשו מישהו חדש, זה גמור.
וכל האנשים בחוץ הדפיסו חולצות חדשות, רואים, זה, אמרנו לכם
שאי אפשר לסמוך עליו.