לילה סתווי, שקט בחוץ, והשמיים זרועי כוכבים. היא יוצאת
למרפסת, למרות שקר בחוץ. היא אוהבת לשבת על המעקה במרפסת הקטנה
שלה, להסתכל על הירח ולחשוב. תמיד כשמשהו מטריד אותה, היא
הולכת לשם. היא עדיין חושבת על המריבה שהייתה להם אתמול. הוא
צעק, והיא צעקה. היא בכתה והוא כרגיל הסתגר בתוך עצמו והתעלם.
בדיוק כמו כל המריבות שקדמו לזאת. ובדיוק כמו בכל המריבות
שקדמו לה, היא סלחה לו, מבלי שדיברו על זה ממש. לעצמה היא לא
סלחה על כל הפעמים שבהן ויתרה בסוף, כל פעם בידיעה שהמריבה
הבאה תהיה בדיוק אותו הדבר. היא מנסה לשמור על אופטימיות,
מקווה שאולי זאת סתם תקופה קשה ושבסופו של דבר יתגברו עליה.
אבל עמוק בפנים היא יודעת ששום דבר לא ישתנה. היא גם יודעת
שהיא לא תוכל להמשיך ככה עוד הרבה זמן. מערכת היחסים הזאת
הופכת אותה לבן אדם שהיא לא רוצה להיות, והופכת אותו לבן אדם
שונה לחלוטין מבן האדם שהיא התאהבה בו. בינתיים היא נאחזת
בקושי במה שעוד נשאר להם, מחכה ליום שבו תאזור קצת אומץ.

הוא מרגיש כבר קצת סחרחורת. אולי שתה קצת יותר מדי, ואולי זה
בגלל שכל כך מחניק שם, בסלון של חבר שלו, עם כל האנשים האלה
מסביב והמוזיקה הרועשת. הוא מחליט שהוא צריך קצת אוויר. הוא
יוצא לגינה, ומגלה שם קבוצה של אנשים עם נרגילה, יושבים
וצוחקים. גם הבלונדינית שם, מחייכת אליו וקוראת לו לבוא. בצד,
נשען מישהו על הקיר ומקיא. פתאום גם הוא מרגיש בחילה. הוא
מתעלם ממנה ונכנס חזרה, נזכר לפתע במרפסת שבקומה השנייה.
בדרך הוא רואה בחור ובחורה בלי חולצה נשענים על אחד הקירות.
הבחורה קולטת אותו במבטה, מצחקקת במבוכה ומושכת אחריה את הבחור
לתוך אחד מחדרי השינה. הדלת נטרקת מאחוריהם, אבל הוא ממשיך
לשמוע צחקוקים.
הוא מרגיש הקלה כשהוא מגלה שבמרפסת אין אנשים. בדיעבד, הוא
מתחרט שהחליט לבוא למסיבה. הוא הרי ידע מראש ששום דבר לא יהיה
שונה גם הפעם. הוא גם ידע שאילו רק רצה, היה יכול להיות עכשיו
עם הבלונדינית באחד מחדרי השינה. אבל הוא לא רצה.

היא יודעת שבקרוב הוא יחזור הביתה מהמסיבה שהלך אליה. יהיה לו
ריח של סיגריות והוא יהיה שיכור. הוא ניסה לשכנע אותה גם לבוא,
ולא הבין למה היא מעדיפה להישאר בבית. הרי גם כל החברות שלה
יהיו שם. אבל היא כבר ידעה מראש שאין טעם ללכת, שגם הפעם הוא
ישב כל הערב עם החברים שלו ויתעלם ממנה, בעוד היא תסתכל על כל
החברות שלה משתכרות אחת-אחת. אז היא אמרה לו שהיא מרגישה קצת
עייפה ושהיא מעדיפה להישאר בבית. הוא אמר שהיא עובדת יותר מדי,
והיא רק חייכה בקושי כי לא רצתה להגיד לו למה היא באמת עייפה
ושהיא לא באמת התכוונה לעייפות פיזית. לא היה לה כוח לעוד
מריבה.
בינתיים יש לה עוד קצת זמן לעצמה. הרוח מתחזקת והיא רועדת
מקור. היא מחבקת את עצמה ועוצמת את העיניים. בסופו של דבר, את
מי עוד יש לה?

הוא מסתכל על הירח ושם לב שיש ירח מלא הלילה. הוא מנסה לנחש
איזה פרצוף יש לירח הפעם. צחוק חזק נשמע מהגינה שמתחתיו. הוא
מסתכל על קבוצת האנשים שסביב הנרגילה. מבטו מתמקד בבלונדינית.
היא דווקא יפה, והגוף שלה מעוצב בדיוק כמו שהוא אוהב. לרגע הוא
שוקל לקרוא לה. הם ישבו במרפסת, יהיה לה קר והוא יחבק אותה.
היא תנצל את זה כדי להתקרב אליו ותנשק אותו, ואולי הוא ינשק
אותה, ועד מהרה הם ימצאו את עצמם באחד מחדרי השינה הריקים. זה
יהיה בדיוק אותו הדבר כמו שזה היה עם כל הבלונדיניות,
הברונטיות והג'ינג'יות שהיו לפניה. לא שהיו כל כך הרבה, אך עם
זאת נראה כי יותר מדי. הוא יוכל לסמן וי ליד עוד שם של בחורה,
והיא תחפש בחור חדש לעשות לו עיניים. עוד אקט חסר משמעות
לחלוטין, שבסופו הוא ישאר לבד. מה הטעם?

יש כל כך הרבה כוכבים בשמיים, והיא תוהה האם יש עוד מישהו ששם
לב כמה שהשמיים יפים הלילה. האם יש עוד מישהו שמרגיש כל כך
בודד, שמרגיש את המחנק הנוראי הזה בפנים? המחנק הזה שדואג
להזכיר לה תמיד, שלא משנה כמה טוב לה (לא שהיה לה באמת טוב
לאחרונה), יש עדיין משהו שחסר. לפעמים, בעיקר אחרי שהיו רבים
והוא היה הולך לישון, הייתה יוצאת למרפסת ומנסה לדמיין לעצמה
שאי שם יש אדם שמרגיש בדיוק כמוה, אדם שיבין אותה ושאיתו זה
יהיה אחרת. מישהו שאיתו היא לא תרגיש לבד. המחשבות האלה היו
מעודדות אותה, וממלאות אותה בתחושה מאוד חזקה של משמעות ושל
כוח. היא הייתה מבטיחה לעצמה שתעזוב את החבר שלה, שתתחיל בחיים
חדשים, טובים יותר. בבוקר זה היה עובר והכול היה חוזר לשגרה.
אבל עכשיו היא לא חושבת על הבוקר, היא חושבת על מישהו אחר והיא
מחייכת.

נמאס לו כבר מכל הבנות האלה, ונמאס לו כבר מכל המסיבות האלה,
והכי נמאס לו להרגיש כל כך לבד וכל כך ריק מתוכן. לפעמים נדמה
לו שלשום דבר אין באמת משמעות, לשום דבר אין באמת חשיבות.
שאהבה היא סתם מילה שהמציאו בהוליווד, כדי שיהיה לכל המשלים את
עצמם במה להאמין. שוב הרגשת הבחילה הזאת, שוב הרגשת המחנק. הוא
שואף אוויר קר עמוק לריאותיו, וזה כמעט עוזר.
ואולי הוא טועה, אולי אי שם יש מישהי שתוכל לגרום לו להרגיש
אחרת. אולי אי שם יש מישהי שתוכל לגרום לו להיות מאושר, להרגיש
שוב חי באמת. מישהי שתוכל לגרום לו להתאהב לא רק במראה שלה.
מישהי שתהיה שונה. מישהי שאיתה... הוא לא יהיה לבד. וגם אם כן,
איך ימצא אותה? ואיך ידע שזאת היא? עם המזל שלו, הוא בטח יפספס
אותה.
בינתיים הוא מחליט לחזור הביתה. מתחרט על כך שלא לקח מכונית,
עכשיו הוא יצטרך לחזור ברגל.

היא שומעת אותו נכנס הביתה וממהרת לנגב דמעה. הוא ניגש אליה
וחיוך של שכרות על פניו. קורא לה לבוא למיטה. היא אומרת לו
שכבר תבוא והוא הולך לצחצח שיניים. היא מסתכלת על הירח המלא
ועל הכוכבים. הירח נראה לה עצוב פתאום. ואולי זה סתם נדמה לה,
כי כל כך שקט בחוץ. מלבד צליל הרוח, וצעדיו של בחור שהולך לו
ברחוב לבד ומסתכל על השמיים. לרגע מבטיהם נפגשים, והבחור נעצר
במקומו. מוזר... ואז היא שומעת אותו קורא לה מבפנים, ומתרוממת
מהמעקה כדי להיכנס בחזרה הביתה.

פתאום הוא מבין שהפסיק ללכת ושהוא עומד ובוהה בבחורה שעומדת
לבדה במרפסת. והיא מסתכלת בו בחזרה במבט עצוב. הוא מרגיש קצת
טיפשי ומחליט להמשיך ללכת. כנראה באמת שתה יותר מדי. ואולי זה
מה שקורה כשנמצאים יותר מדי זמן לבד. מתחילים קצת להשתגע.
אולי יום אחד כל זה ישתנה...

אולי יום אחד...