[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מייקל בלק
/
תייר המדבר

רק לפני יומיים החל פוסע במדבר, וכבר כוכב הצפון הפך לחברו
הטוב ביותר. נראה שהחום הנורא היה חקוק עמוק בתוך כל גרגר של
חול, בתוך כל אבן וכל שיח קוצים שנקלע לדרכו. התיק הכבד שלו
היה בעיקר מלא במים והיה זה משקל מבורך.
הרוחות המזרחיות הקשו לעיתים תכופות מדיי על הליכתו של הנווד
הבודד. הן ייבשו את פניו ופילחו את עיניו בגרגרים לוהטים.
פעמים רבות הוא נאלץ ללכת כשעיניו סגורות כמעה, משתמש בחוש
הכיוון הכללי ונסמך על המזל.
ביום השלישי להליכתו בין הדיונות המלחששות הוא הרים את ראשו אל
השמיים. הוא הרגיש שהשמש המדברית מכסה את רובם ובכל-מקרה לא
היה ולו ענן אחד שידלל את נוכחותו של הענק הבוהק. אך עתה ראה
המטייל עוף טרף קטנה, שחגה מעליו בסיבובים גדולים, בתקווה
לארוחת-פגרים טרייה. ואכן התיק שעל גבו של האיש הפך לקל יותר
ויותר עם הימים, והייתה זו סיבה משמעותית לדאגה.
אך אותה הציפור, שרק חיפשה את מותו, נתנה לו גם תקווה: מקור
המים שסימן לעצמו במפה לפני יציאתו, צריך להיות קרוב.
לקראת הערב, כאשר הרוחות החמות התחלפו בקור המדברי היבש, הוא
ראה את זוג עצי הדקל שבשרו על הגעתו לנווה המדבר. קצב הליכתו
היה משביע רצון; הוא תכנן להגיע לשם רק בבוקר שלמחרת. עם זאת,
עתודות המים שלקח עמו התאימו דווקא לקצב הליכתו הנוכחי; למחרת
בבוקר, היה נאלץ להסתפק במשמעת-מים רצינית של טיפת מים אחת
לשעה.
והנה, אחרי זוג העצים המכופפים מהרוח, נגלו לעיניו דקלים
נוספים, קדים קידה תמידית לאגם הקטן שלידם.
לא הפירמידות ולא הגנים התלויים של בבל, יכלו לתאר פלא-עולם
שכזה. השממה הצהובה והצורמת התחלפה בין-רגע בנוף ירקרק
ופסטורלי. אמנם הנוף הזה היה כאי קטן באוקיאנוס הדיונות
האינסופי, אך חברנו כבר היה עסוק בשטיפת פניו במים הצוננים
וללא כל דאגות. ציפור הטרף הקטנה יכולה הייתה מעתה לחוג מעל
פגר-בפוטנציה אחר.

אחרי שנת לילה ערבה לצד כמה יונקים קטנטנים שהתמזל מזלם לחיות
בנווה המדבר, הוא התעורר והרים את התיק שהיה מתחת לראשו. אז
הבין שהחזיר לעצמו את המשקל הרב של המים. שוב ישקעו הרגליים
העייפות עמוק יותר בתוך שכבות החול הרכות. היה זה ממש עינוי
מדברי: או שתסחב משקל כבד, או שתמות מצמא. אלה הן אפשרויות
הבחירה היחידות שניצבות בפניו של תייר המדבר. הוא הפנה את גבו
אל פינת החיים הקטנה ויצא אל עבר שממת המוות המדברית, מתוך
תחושה שנווה המדבר הזה היה רק תעתוע דמיון.

עם בוא צהריי היום, אי-שם הרחק מנווה המדבר, ניסה הנווד העייף
למצוא לעצמו מקום מנוחה לשעות החמות ביותר. ובעודו נע ונד בין
דיונה אחת לאחרת, הוא הבחין בגוף שזז באיטיות רבה, בתוך וואדי
קטן, בין שתי דיונות מפלצתיות. הירידה לוואדי לא נראתה כרעיון
טוב, משום שלאחר כל ירידה יש עלייה, ובייחוד עם המשקל החדש שעל
גבו.
הגוף ניסה להתרחק ממנו באיטיות, יחד עם כיוון הרוח. תחילה הוא
היה בגדול של צב. לאחר-מכן בגודל של שועל. וככל שהמטייל התקרב
לדמות המזדחלת, הוא זיהה אדם הזוחל על בטנו ולידו שק גדול,
עשוי מבד כהה כלשהו.
המטייל פנה לכיוון האיש שזז בשכיבתו. הוא לא ידע מה בדיוק גרם
לו לרדת לתוך הוואדי הזה, אך העריך שזו הייתה הסקרנות. אותה
סקרנות שדחפה אותו לצאת למדבר. תוך זמן קצר והמון חול בנעליים,
ניצב התייר בכל קומתו מעל לדמות השוכבת. אכן היה זה אדם. האדם
היה בעל זקן שלא גולח כנראה כבר זמן-רב, פנים אדומות, מכוסות
בפצעי חום ובגדים הצמאים לכביסה. "שלום לך", אמר התייר, בעודו
מסתכל למטה - על הדמות עם השק.
האיש השוכב הרים את ראשו הרועד. על פניו ניכרה התחושה, שהאדם
הזה ראה בחייו ימים טובים יותר, לכל הפחות. בקול צרוד וחלש
שהתמזג עם לחשי הרוח, ביטאו שפתיו היבשות את המילה "מים".
הנווד לא שמע תחילה את תחנוני האיש השוכב, אך לא היה קשה להבין
את רצונו. הוא ניגש להוריד את התיק שעל גבו, על-מנת להוציא את
אחד מבקבוקי החירום שלו, אך לפתע נח מבטו על השק הגדול. "מה יש
בשק?" התעניין התייר. "בבקשה... מים" ענה האיש השוכב. הנווד
הוריד את התיק עם המים והחל פותח אותו. "ובכל זאת, מה יש בשק?"
שאל שוב. על שפתיו נראה חיוך מתעלה. הוא לא הבין כיצד יכול
האיש שנראה כגוסס, להתחמק מהתשובה במצבו הנוכחי. "תן לי מים...
אספר לך הכול".
הוא הוציא את הבקבוק מהתיק המאובק. הגוסס הושיט את ידו, נעזר
בכוחותיו האחרונים. היד רעדה והייתה מלאה בשריטות ובפצעים
פתוחים, שנגרמו כנראה מהזחילה המייגעת. אך הנווד לא מיהר להניח
את בקבוק החיים ביד המשתוקקת. "תגיד לי קודם מה יש בשק, ואז
אתן לך את המים" אמר. הוא עצמו לא הבין מדוע הוא התקשה להגיש
את העזרה לאיש הגוסס. אולי היה זה משום גודלו הלא-טבעי של
המטען ששכב לרגליו, או שמה נראה אותו טיפוס חולני כאדם
מפוקפק... בכל מקרה, הטיפוס המפוקפק פתח את פיו בפעם נוספת.
הנווד נאלץ להתקרב יותר כדי לשמוע את דברי האיש. "יש שם כסף.
תפתח" אמר זה בקול חלש. התייר רכן לעבר השק ופתח אותו. לעיניו
נגלה אוצר של אלפי מטבעות שנראו כמטבעות זהב. "אתן לך חצי מזה
תמורת מים" אמר הגוסס בכוחותיו האחרונים והוריד את ראשו אל
אבקת החול הצהובה שעליה שכב. "כמה יש שם?" התעניין בעל המים.
אך האיש השוכב שתק. רק גופו עלה וירד בנשימות כבדות.
חצי ממה שיש שם תמורת מים? ואם מה שיש שם לא שווה את הסיכון
שעלי לקחת, בכך שאשקה אותו במים ולי יישאר פחות? מאיפה הוא
השיג את כל הכסף הזה? אולי כדאי לבדוק בוודאות שהכסף אמיתי.
אלה היו מחשבותיו של האדם העומד, בזמן שהשוכב נשם את נשימותיו
האחרונות, כחצי מטר מתחת לבקבוק של מים, שיכול היה להציל את
חייו.
אך חוקי המדבר אינם חוקי העיר. הם אף לא חוקי הג'ונגל. כאן
ישנם אואזיסים ותעתועי דמיון לרוב. אבל הכי חשוב: כאן יש
בדידות ואין עיניים הרואות, מלבד לעיני המצפון. ועם המצפון לא
היה קשה להתמודד.
התייר ניסה להרים את השק וגילה שמשקלו רב כל-כך, שאפילו הייתה
זו מתכת לא יקרה, ניתן היה לקבל עליה כסף לא-רע בכלל. הוא קשר
את השק לאחורי תיק המים שלו, כך שהשק יישאר על הרצפה והתחיל
להתרחק מהארוחה הטרייה והמיובשת של העופות הטורפים. "מצטער
אחי," הוא אמר בלכתו, "גם ככה לא היית מחזיק מעמד".

ההליכה עם השק הייתה קשה מאוד. הבעלים החדש של האוצר החליט
לקצר את טיולו בכמה ימים ולפנות מערבה, לכיוון אחד הכפרים
הקרובים ביותר, על-מנת לעשות שימוש בהון הגדול שהרוויח. ככל
שהתקדם עם המשקל העודף, כמויות גדולות יותר של זיעה שטפו את
גופו. אך המחשבה היחידה שהטרידה אותו, הייתה ערך החליפין של
המטבעות מול המקור הבעייתי שיכול להיות להן. משום שדרכו תתקצר
וגם משום המשקל העצום של המציאה, וויתר הנווד על חלק מהמים.
כשהוא רוקן את הבקבוקים, שהיו עשויים להציל את הבעלים הקודמים
של השק, הוא יצר נווה-מדבר קטן. הייתה זו כמות מים שאמורה
הייתה להספיק לעוד יום שלם אחד של הליכה בלתי-פוסקת.

שק המטבעות המרשרש הותיר אחריו שביל לצד עקבותיו של הנווד. אלה
התכסו בחול דקות ספורות לאחר השארתן והמדבר היה כלא-נגוע. ערים
עתיקות שלמות לבטח כוסו תחת החול האינסופי הזה. אילו נשארת
באותו מקום למשך כמה שבועות מבלי לזוז (ולא היית הופך לארוחת
איש צלוי מוגש על מצע של חול עבור העופות הטורפים), כנראה
שהיית מתמזג עם אימא אדמה באופן מושלם.
הנווד ידע שאסור לו ליפול, שאסור לנוח זמן-רב מדיי, אחרת לא
יגיע למקום מבוקשו לעולם. ככל שהמשיך עם דרכו החדשה, המפות
שבידו נראו חסרות-משמעות יותר ויותר. האופק הנוזלי נראה מגחך
אל מול הנווד הוותיק, מציע לו לשפוך עוד קצת מים כבדים על
האדמה.
אך התייר לא נכנע למחשבותיו החולניות. הוא ידע כי כמות המים
שברשותו אינה כה גדולה ולפניו עוד ימי-הליכה ספורים.

בצהריי היום השלישי לסחיבת השק הכבד, אחרי משמעת מים של יום
שלם, שתה חברנו את טיפת המים האחרונה שהייתה ברשותו. האופק כבר
לא נראה חשוב כל-כך. את הרצון להגיע לכפר, החליפה השנאה
והביקורת העצמית של הנווד המנוסה. המחשבות אודות הבית הגדול
והבחורות הרבות שיוכל להרשות לעצמו תמורת מטבעות הזהב, התחלפו
במחשבות בסיסיות על הישרדות. ובכלל, כשזה היה מדובר במים, הוא
לעולם לא לקח סיכונים. ומה יכול להיות חשוב ויקר יותר מהחיים
עצמם? בטוח שלא שק מרוט עם מטבעות זהב.
כאשר החושך ירד על השממה, גרגרי החול שמתחת הפכו בבת-אחת
לכוכבים אין-ספור שמעל. הקור הנורא לא העסיק עוד את הנווד. הוא
קיווה רק לדבר אחד: שלמחרת בבוקר האופק יאיר לו פנים.

הוא התעורר עם סחרחורת קלה. הוא לא שתה כבר חצי-יום ועוד לילה.
אך הרגיש שהכוחות חזרו אליו אחרי השינה העמוקה. הוא הרים את
התיק הקל על גבו, וידא שהשק עם מטבעות הזהב עדיין מלא ועבר
ברפרוף על המפות, בניסיון אחרון ובלתי-מוצלח להבין היכן שגה
בניווט. התייר החל ללכת הלאה.
מחשבות שונות ביקרו בראשו. האם היה נוהג כפי שנהג באיש הגוסס,
אלמלא היה לו שק עם מטבעות זהב? מדוע עשה זאת? אולי פשוט לא
הספיק להגיש לו את העזרה הרצויה? ובכל זאת, נראה שאפילו שתה
האיש את כל המים שהיו לחברנו בתיק, הוא לא היה שורד את היום.
אך היה מובן שזהו תירוץ עלוב לרצח משום שתי תכונות אנושיות
שאינן אנושיות בעליל: סקרנות ותאוות-בצע.
ואי-שם, במרחק של כמה עשרות קילומטרים מהנווד שנסחב עם שק
מטבעות הזהב ותיק המלא בכלים ריקים לנשיאת מים, שכבה לה גופה
מיובשת של איש עם זקן ופצעי חום על פניו. היא כבר לא נראתה
דומה לעצמה, לאחר הטיפול לו זכתה מן העופות הטורפים. ומעבר
לכך, לאט-לאט, בלע אותה המדבר לתוך עצמו, הופך את הגופה לדיונה
קטנה של חול.
תחושת הצמא הייתה בלתי-אפשרית. הנווד הרגיש - הרגשה פיזית
לחלוטין - כאילו הפך לפוחלץ ממולא בצמר-גפן. כל איבריו
הפנימיים זעקו ללחות. היה זה לאחר מנוחת הצהריים, שעות שבהן
ההליכה במדבר היא בגדר התאבדות.
הערב כבר התחיל להסדיר את הגעתו. המשימה של התייר חסר המים
הייתה ללכת כמה שיותר רחוק עד לרדת החשיכה המוחלטת, חשיכה שבה
ניתן בקלות להתגלגל אל המוות מאיזה צוק חול בלתי-נראה.
הליכתו הפכה לכפופה כשפיו פתוח. הוא ניסה לגמוא כמה שיותר
אוויר מתוך הסאונה המחניקה. הוא הרגיש עייף כפי שלא חש מימיו.
את שאיריות המזון שנשארו לו בתיק, הוא כבר לא יכול היה לאכול,
משום שפחד שאלה יספגו את הלחות שנותרה בגופו. ולקראת שעת
השינה, כשכבר הניח את שק המטבעות במקום נסתר על-ידו והתכונן
להירדם, החל כאב בטן נוראי.
היה זה הלילה הראשון מזה שנים, שבו לא הצליח הנווד המנוסה
לישון את שנת-התינוקות שלו. הוא זז מצד לצד, נתקף פעם רעידות
קור ופעם גלי חום בלתי-מוסברים. הזיעה הקרה שכיסתה את כל גופו
דאגה שיאבד נוזלים גם בלילה. במשך כל אותו זמן, הוא ניסה
להעריך את האפשרות של הסתרת האוצר, על-מנת לאסוף אותו
לאחר-מכן. אך בכל מוחו החולה הבין כי לא יוכל לסמן את מקומו של
המטמון במפה, משום שאיננו יודע בוודאות היכן הוא עצמו נמצא.
כשהפציע הבוקר כבר היה קשה לקום. תחושת הצמא הכתה בכאב ראש על
רקותיו. בקיבתו חש כאילו בלע את אחד משיחי הקוצים היבשים של
המדבר. לו היה כאן לפחות קקטוס בודד, הוא היה מצליח לשרוד עוד
יממה מהמים שבו. אפילו לטאה הייתה יכולה לעזור. אך זה לא היה
מדבר עם קקטוסים. ואת הלטאות נורא קשה למצוא באור היום, כאשר
הן מתקררות מתחת לסלעים או במחילות מתחת לאדמה. היה זה מדבר עם
אבקת חול, דיונות של חול ועוד קצת חול מעל כל זה. לא יותר ולא
פחות.
בשעות הבוקר המאוחרות, נפל הנווד על ברכיו, מוריד מעצמו את שק
מטבעות הזהב ואת התיק שנראה שוב כבד. הוא היה צריך לנוח, לפחות
קצת. בכוחותיו האחרונים, הוא נשכב על בטנו ובהה באופק. זה נראה
מבטיח: היה שם ממש יער של דקלים, מפלי מים כחולים שזרמו מההרים
המושלגים ובקתות עץ מקושטות הצופות אל עבר גבעות של דשא ירוק.
הוא שמע גם צעקות של ילדים מעבר לאותו האופק. ואת הרעש של
המים. ושל הרוח. אך ככל שהקשיב לרחשי המים, הבין שהיו אלה רק
שדי המדבר; רוחות השרב הלוהטות, שתפסו טרמפ על כנפי הזיותיו.
והאופק נשאר ריק מתוכן ונוזלי כפי שהיה. נוזלי - בגלל האוויר
החם שהתאדה סביבו. הוא עצם את עיניו וראשו נפל לתוך החול.
השמש צלתה בקרניה היוקדות את גבו של האיש החלש. רצונו למים היה
כה חזק, כה פראי. גופו זעק והתחנן לטיפה של רטיבות. אך יחד עם
הרצון למים, התערבבו בראשו שברי-מחשבות אודות הכסף הרב
שברשותו, שיכול היה לקנות לו קרחונים ובריכות המלאות במים
מתוקים, אודות האדם שלא הציל כשזה זעק לעזרה - בדיוק כפי שעשה
זאת כעת הנווד עצמו, רק בתוך ראשו הצלוי. יכול להיות אף שפלט
כמה אנחות שווא. אולי בקול צרוד ולוחש, מתוך תחנונים לבורא
עולם שמעולם לא האמין בו, אולי אמר מילה או שניים. אך היו אלה
מילים ריקות. לא ריקות מתוכן, אלא מעצם העובדה שנאמרו כאן,
במקום השומם, חסר החיים. הוא טמן את ראשו בתוך החול לא רק מתוך
חולשה או הזיה, לא רק בגלל הניסיון למצוא מקום מסתור מהשמש
הנוראית, אלא גם בגלל הבושה שאפפה אותו. בושה ושנאה עצמית.
מדוע השאיר את האדם למות סתם כך? הרי עתה הוא יודע כיצד זה
מרגיש. מדוע שפך את המים? כעת הזהב הזה שבשק כבר לא היה שווה
הרבה. בריכות המים המתוקים היו רק אשליה של קדחת המדבר. כעת
הייתה חשיבות רק לחיים. לכשהבין הנווד שאין לו מה לנשום, וכל
ראשו מסתחרר וזועק, הוא הכריח את עצמו לפקוח את עיניו - ומהר.
אחרת הוא כבר לא יתעורר לעולם.

התייר השוכב הרים באיטיות את הראש הכבד מהחול ופקח את עיניו.
בבת-אחת הפכה תודעתו לצלולה. זה הפתיע את הנווד החולה. הרעשים
שמילאו את ראשו נפסקו וכך גם הסחרחורת. אך תעתועי הדמיון כנראה
לא רצו לעזוב: הוא ראה ממש מולו, במרחק של פחות מחצי-מטר, זוג
רגליים גבריות, לבושות במכנסי עור חומות. אולי היה זה אמיתי?
הנווד השוכב הרים את ראשו מעלה וראה את פני האדם, עם כובע
הבוקרים והזקן הלבן, העומד מעליו. "חבר, אני חושב שאתה צריך
קצת מים", אמר האיש עם הכובע. הנווד נתמלא אושר פתאומי. גאולתו
הגיעה. "אבל לפני שאני מביא לך מהמים," המשיך הבוקר שמעליו,
בעודו פותח את התיק, "אני יכול לשאול אותך, מה יש לך בשק?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דווקא בסדר,
הפרובוקטורית
הזאת!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/3/06 22:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מייקל בלק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה